איכה ניתן לשבת פתאום בדד, בתוך ים האנשים שסביבי..

להסתגר,

לעצור,

להתאבל.

התרגלתי כל כך לשמור על פנים אטומות,

ממוקדות,

ענייניות

עסוקות.

התרגלתי לנשום עמוק

ולבלוע את הבכי.

לימדו אותי להיות חזקה.

אבל.....

אין לי לאן לברוח

מנגינה של קינות

הולכת וקרבה לעברי

וחום מחניק של אב,

אין טיפת אויר לנשימה.

אין לי לאן לברוח,

כי ריח העשן הנורא

העולה מחורבות ירושלים

והאש היוקדת,

לא מאפשרים לי פתח מילוט.

איכה בתוך המירוץ המשוגע הזה,

של בניית תדמית

מתפתחת

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מתקדמת

יוצרת,

אצליח להתייחס בכלל

לפנות זמן

לכאוב

את שבר בת עמי,

ואיך

בתוך היובש הנורא,

אוכל להזיל איזושהי דמעה?

אני נעצרת רגע להקשיב לקולו

של שליח הציבור,

היושב על הארץ ברגליים יחפות,

ומקונן פסוקים הנושאים בחובם

תהומות של יגון

בלתי אנושי,

אני נעצרת להקשיב לטעמים הבוכיים,

המטלטלים

ושומעת בהם את כאבי האישי,

המדמם ללא הפסקה,

המתחבא מאחורי שכבות של ריחוק

ואיפוק.

אני נעצרת לרגע,

לנסות ולחוש את תיאורי הזוועה,

להתחבר לשורש,

לחסר,

להיעדר,

לחלל הריק התופס לו מקום אינסוף.

אני נעצרת רק לרגע,

לנסות להתאבל -

לנסות לצעוק את הקושי הזה

שאני יודעת שקיים שם,

שאני כבר לא מצליחה לשמוע,

שאני יודעת כל כך טוב להחביא.

ולא מצליחה.

אני יודעת שזה חשוב,

שזוהי מהות הימים,

שככה מכינים נחמה,

אבל אין בי כח.

מעדיפה להתעלם, לשכוח,

לחזור לעיסוקי המונוטוניים, המכניים,

השואבים את כל כולי.

מבכרת את אי הנעימות המדגדגת בתוכי,

על פני הרגשה אמתית של אבל.

ומן הסתם

על הפחד הזה,

על ההדחקה הזו,

על חוסר היכולת להרגיש,

על סף הרגישות שקהה כל כך,

על הריחוק ממני עצמי,

על אלו אני בוכייה,

אבל עיני לא יורדה מים.

Chanatunik@gmail.com

]]>