"בבית הכנסת יתנו לך פֶּקַלֶ'ה", נאמר לי, ילד קטן עם עיניים שחורות ופאות מתולתלות, רגע לפני שיצאתי מהסוכה בפעם האחרונה.
סוכה זו לא הייתה אלא מרפסת צרה וארוכה מן הסוג שמצוי בבתי אונגרין. הגג בן שמונת החלקים פורק בדִי עמל וזיעה של מצווה, ללא שום פטנט מאלו שנועדו להקל את העבודה במחי משיכת חבל, והופ, הסוכה מוכנה. ההיפך הוא הנכון: כמה טרחות טרחנו וכמה ברגים רופפנו וכמה זיעה הגרנו עד אשר פורקו חלקי הגג המאובקים, ואז היה צורך לנקותם ולגרור אותם לחדר צדדי שבו ינוחו עד כמה ימים לאחר אסרו-חג, וזאת כיוון שמעולם לא נמנינו על אותם בני ירושלים שאם לא תראו את סוכתם כשהיא עומדת על תילה כבר בראש חודש אלול ומפורקת עוד בטרם הופיעו שלושה כוכבים מלאים של מוצאי שמחת תורה - תדעו שצריך לחשוש לשלומם.
הסיפור של הסוכה שלנו היה מסתתר למעלה, בסכך: שלוש מחצלות קיינעס מוארכות היו מתוחות מצד אל צד, בצפיפות, בהדר שהיה מקור לגאווה. חלוצי המחצלות היינו. השתמשנו בהן עוד בעידן שבו הכל אִפסְנו כפות תמרים משחירים ומתולעים משנה לשנה משל באוצר יקר מדובר, כאילו בשנה הבאה תהיה בצורת ואנשים יחליפו כפות תמרים במטילי זהב.
מילא, הייתי אומר לעצמי, אילו השכנים היו טורחים אחר ענפים רעננים וטריים; אבל לסכך בענפים מימי הפחה הטורקי? לשבת תחת סכך שחור כשולי קדירה שהוקדחה ומדולדל ככנפי כפרה שנמרטה? לא טעם יש כאן ולא ריח, הייתי משמיע מחאה ביני לעצמי, תולה עיניים מעריצות במחצלת הקיינעס שאנו חלוציה הגאים ויודע: הסוכה שלנו, הצרה בממדיה, היא היא הסוכה היפה בעולם.
בשנה שבה התחלנו עם המחצלות, ביקשנו להיפטר מערמות ענפי התמר שמילאו את הבוידעם כמו היה זה אוצר מלפני מלחמת העולם. שמנו אפוא מודעה קטנה בתחתית גרם המדרגות, לאמור: "כפות תמרים למסירה בבתי אונגרין 182".
תושבי בתי אונגרין אינם בררנים ואינם דקדקנים בכגון דא, ולפיכך לא הוצרכנו לפרט את מצב הענפים (על הפנים), מידת טריותם (הפחה הטורקי, כבר אמרנו), והסיבה שבגינה הם עומדים למסירה (גן חיות של יבחושים למיניהם שהיה נוחת אל הסוכה בדיוק כשהגישו את המרק).
כל אותו היום צבאו שכנים על דלתנו, שואלים אם נשאר סכך וגוררים אחריהם את שחור-הענפים בשמחה של מצווה ובארשת של מי שזכו בהגרלת לוטו גדולה. עשרות שכנים באו לשאול להם סכך, ולכולם היה בשפע, בבחינת: ראויים כל ישראל שבבתי אונגרין לישב תחת ענפי דקל שנשלפו מבוידעם אחד.
• • •
"אַ סוּכַּהלֶ'ה אַ קְלֵיינֶע', אותו ניגון יידי ענוג וממיס לבבות, המספר את סיפורה של סוכת הנצח היהודית שמתנועעת ברוחות עזות אנה ואנה אך לעולם אינה מתמוטטת - כמו לא נתחברה אלא על סוכתנו, בהבדל אחד: לא אַ קְלֵיינֶע סוכתנו, היא איננה קטנה; שְמָאלֶ'ע הינה, היינו מוגבלת ברוחבה.
צרוּת פיזית זו עמדה בניגוד גמור לרוחב הלב ששרר בין כתליה. אוהו, איזה רוחב לב היה זה: כל אורח מוזמן אליה, ולשיאם הגיעו הדברים באותה שנה שבה סעד על שולחננו גוי גמור שהתחפש לקבצן ממוצא רוסי עד שבשעת הגשת הקומפוט התברר שאינו אלא גוי מהודר בכל רמ"ח אבריו הערלים.
השולחן הצר והארוך, שהוצב מקצה לקצה, ידע להכיל את כולם. ומהיכן היה השולחן? הוא היה מובא מגמ"ח השלום-זכר של לוסטיג. שולחן? לוח עץ ארוך ומתפורר שעמד על גבי שני ריבועי ברזל מתנדנדים, צבועים כחול, ואיני יודע אם לנוי סוכה או לנוי שלום-זכר. סוכת דוד הנופלת כפשוטו וכמדרשו. רק על צד אחד של השולחן הרעוע ישבנו, משתדלים להיזהר משיירי אַרְבֶּע'ס שנותרו דבוקים משלום-זכרים הרבה שידעו הפלטות המתפוררות בשוליהן, אך מכוונים לזכותם של אלפים מילדי ישראל שלידתם נחגגה מעליהן.
אורחים רבים היו מצטופפים ליד השולחן של לוסטיג, פניהם אל הקיר, גבם אל סורגי הסוכהלֶ'ה, ותמיד, מעשה פלאים, היה מקום לכולם.
אין לדמות את האושר הצרוף שפשט בי בשעה שהייתי מצטנף בין אורחים רבים, חובק את השולחן המאולתר שנמתח תחת צל האמונה העשויה מחצלת מעוררת גאווה ובדים לבנים המחפים את האבן שפעם הייתה ירושלמית אך היום כבר נראית יותר בכיוון טברייני, וציפות מעוטרות של שמיכות שעליהן שושנים שיצרו נשות ירושלים הכשרות בתקופה שבין מלחמות העולם ועתה תלויות כאן רק כדי להזכיר את זכותן של נשים צדקניות שהיו טורחות במצוות נוי סוכה בטרם הובאו קונטיינרים של נוי-כריסמס, במחילה, מסין הרחוקה.
שעות הייתי יושב, ילד טוב של חג סוכות, ומשורר את "הרחמן הוא יקים לנו" במנגינת קרליבך הידועה שיש לה התחלה אך לעולם אין לה סוף.
כך הייתי משורר בקול ילדותי בלתי מתעייף ובלתי מצטרד, עד שרֶבּ שמחה הזקן ז"ל, השכן שעיסוקו היה בהשגת פטור לבחורי ישיבות מן השירות הצבאי - ואל תשאלו איך, מחמת שכבר זה כמה שנים שנשמתו בגנזי מרומים - היה משמיע שלוש דפיקות מכיוון סוכתו אל דפנות סוכתנו, לאמור: הגיע הזמן שתפסיק לשיר, ילד קט. הגיעה עת שינה, שהרי למחר אני משכים לתפילת ותיקין בהוּנְגֶערִישֶע שוּהל, זהו בית הכנסת ההונגרי הממוקם בטבורה של השכונה, בדיוק מעל המקווה שנאפוליונים הרבה היו מבקרים בו במאמץ נואל לגלות את סודותיה הצבאיים של מאה שערים רבתי.
מעמד הפרידה מן הסוכה, תדיר היה סוחט את בלוטות דמעותיי הילדותיות.
לולב שנתפזר ואתרוג שנכמש בשבעה ימי נענועים ודמעות-הושענא, היה זרוק על השולחן שמפתו נתאדמה מיין והצהיבה מדבש. דבורים היו מרחפים מעל לצנצנת הדבש המרוקנת, והשושנים של נשות ירושלים התקפלו וכמעט שקמלו, אך מעולם לא נשרו כליל.
המחצלת החלוצה הביטה בי מלמעלה, גֵאָה בי על שבעה ימים של קשר נפשי עמוק שהתפתח בינינו בלילות החג שבהם הייתי מתפרקד קלות כדי לוודא את שלומה. וברגעים האחרונים של בין השמשות היינו נכנסים אל הסוכה ופותחים ב'לשנה הבאה בירושלים' סוער, שדוגמתו הכרתי מליל הסדר שתמיד הסתיים בשתיים בלילה.
אחר הייתי נושק לציפיות המעוטרות, לסכך הרענן ולשושנים הקמלות, יוצא בפסיעה דומעת לאחור ומזדרז לבית הכנסת, שהרי כך אמרו לי: בבית הכנסת ייתנו לך פֶּקַלֶ'ה.
• • •
קראתי לו רֶבּ יוֹאוּסף, על שום מבטאו האמריקני הבולט, כדרכם של אמריקנים וייקים שכל חוֹלָם הופך בפיהם לחוֹאוּלָם.
רבי ברוך יוסף הלוי לוין היה שמו המלא. צנום היה, זקן כסוף היה יורד על פי מידותיו. שתי עיניו כשני לפידים. כובע צר שוליים, בלוּי, שידע ימים יפים בהרבה, היה מונח על ראשו ברישול, ומיקטורן קצר וסינטטי, ללא בטנה, היה תלוי על גופו השדוף.
בכל עת הייתי רואה אותו יושב ולומד מתוך כרכי גמרא ענקיים, עתיקים, שקוע בהם ראשו ורובו, וכמעט שלא פצה את פיו מעולם. לא ידעתי מהיכן בא, היכן הוא מתגורר, מי הם בני משפחתו, רק את זאת ידעתי - שסוד גדול ונורא מסתתר מאחורי סיפור חייו של רֶבּ יוֹאוּסף. אמרו ששירת בחיל הנחתים האמריקני, והיה פקיד ממשל בכיר בדרום אפריקה, עד שעלה לארץ ערירי וכרך את חייו בתורתה של מאה שערים.
בכל שעת צהריים של ימות החול היה רבי יוסף צועד ברחובות גאולה בנמרצות אופיינית ומקרקש בקופת צדקה שסמלו של 'אש"ל ירושלים', הלא הוא בית התמחוי השכונתי, היה מתנוסס מעליה. את הכסף ששלשלו עוברים ושבים לקופתו היה מביא לבית התמחוי, תמורה על ארוחתו היומית היחידה שהייתה מתקיימת בבית התבשיל שכל החלכאים בשכונה היו נוהרים אליו.
רק ביום אחד בשנה היה רבי יוֹאוּסף מתגלה במלוא הדרתו. עצב שהיה שורה תדיר על פניו היה מתחלף בחיוך קל. קומתו השפופה כמו הייתה מזדקפת למחצה, ותענית דיבורו היתה מוחלפת בשיחות ערות עם הבריות. היה זה בליל שמחת תורה, זמן שבו מחלקים פקל'ה בבית הכנסת לילדים שנותנים את קולם במנגינת 'האדרת והאמונה' האשכנזית ונעימת 'מפי קֵ-ל' הספרדית.
רבי יוסף היה משתתף בשירה בכל כוחו, רוקע ברגליו, מגביה את עצמו כמה טפחים מעל לקרקע ומוחא במרץ כף אל כף. זה היה היום היחיד בשנה כולה שבה עיניו העצובות תדיר של היהודי הבודד הזה היו נדלקות. והיפוכו הגמור של המעשה שסופר על הברנש אדם ברוך שבישיבת חברון היו ראשי הישיבה אומרים לו "בשביל מה שלמדת כבר רקדת מספיק - נתקיים בו ברבי יוסף: בשביל מה שלמד לאורך השנה - גם שבוע ריקודים רצופים לא היה מספיק.
עד כדי כך היה רבי יוסף יוצא מגבולות הסתגרותו בשמחת תורה, עד ששנה אחר שנה הייתי זוכה שירכיב אותי על כתפיו בהקפות. הוא היה מקיף עמי את הבימה יחד עם יקירי ירושלים וזקני חסידיה, לקול שירת ניגון ההקפות שנתחבר על ידי רבי לוויק מניקולייב זכר צדיק לברכה. כך היה עד שנתגדלתי, ולא היה בגופו הצנום כוח לשאתני על כתפיו עוד.
• • •
בארון הקודש המאובק שבבית הכנסת בן מאה וארבעים השנים היה ספר תורה קטן. עתיק יומין היה הספר, עם עצי חיים קטנים וחומים, מעיל קטיפה ירוק ודהוי, וסמל מגן דוד קטן שהיה רקום עליו בחוטי נחושת עתיקים.
מאז שאני זוכר את ספר התורה הזה, הוא היה קשור באבנט מעל מעילו, כדי להכריז עליו שפסול הוא ואסור לקרות בו. מעולם לא ידעתי מי תרם את הספר הזה, לפני כמה שנים נתרם ולעילוי נשמת מי.
מחמת היותו פסול, ספר התורה הזה היה נשאר בארון הקודש בעת ההקפות ככלי אין חפץ בו, שהרי מי ירצה לרקוד בספר תורה שגרטל קשור מעל מעילו ומכריז עליו כי נפל בו פסול?!
מי ירצה? רבי יואוּסף, כמובן. רק הוא ירצה. בכל שנה, כשהיה רואה שספר התורה נותר בארון בודד ומבויש, היה ניגש אל ההיכל, נוטל את הספר הקטן והירוק עם המגן דוד בידיים רועדות מהתרגשות, ורוקד עמו ללא הפסקה.
רבי יוסף, שלא היה נשוי לאישה אבל היה נשוי לתורה, שלא היו לו ילדים אבל התורה הייתה עבורו כילד שעשועים, שמעולם לא ראה אושר בחייו אבל התורה הייתה מקור האושר הגדול בחייו - היה בוחר לרקוד דווקא עם ספר התורה הקטן, הירוק, הפסול.
הוא והספר הפסול היו ידידים טובים. בכל כוחו היה רבי יוסף מרקד ושמח עם הספר. מאמץ אותו לחיקו חזק-חזק, גואל אותו מבדידותו, מחלצו מבושתו, ואיני יודע כמה עילוי היה גורם לנשמה שלזכרה נתרם הספר שכבר שנים הרבה אין קורין בו ואין שימוש בו, זולת המעמד החד-שנתי של רבי יוסף שמאמץ את הספר לחיקו בליל שמחת תורה.
ומחמת סקרנות שבצבצה בי כבר מילדותי עד שהתפתחה ברבות השנים למחוזות נפסדים של עיסוק בעיתונות - נדמה לי שהייתי היחיד שזיהה דמעות נסתרות שהיו נושרות מעיניו הלאוֹת של רבי יוסף הישר אל הקטיפה הירוקה שרק מגן דוד קטן רקום עליה ואיש אינו יודע לעילוי נשמתו של מי נתרמה.
בי"ז במנחם-אב תשע"ו, אחר מחלה קצרה שאיש מלבד שותפי סוד מעטים לא ידעו עליה, אשר גם במהלכה הוסיף רבי יוסף לדבוק בתורה שהייתה רעייתו ויונתו ותמתו ואהבתו היחידה, נתעלה רבי יוסף לישיבה של מעלה.
הוא לא הותיר אחריו יתומים זולת יתום אחד: ספר התורה הישן עם המעיל הירוק, שאבנט קשור מעל מעילו כדי להכריז עליו שהוא פסול, אך בעיניו של רבי יוסף הוא היה הספר המהודר ביותר בעולם.
השנה, אחרי שיחלקו את הפֶּקַלַ'ך לילדים, אגש אל ארון הקודש, אאמץ לחיקי את ספר התורה היתום והפסול, אחבקו חיבוק עז, ואכוון לעילוי נשמתו של רבי ברוך יוסף הלוי בן רבי נחום לייב זכר צדיק לברכה.
נוח בשלום על משכבך, רבי ברוך יוסף. אני בטוח שמההיכל הגבוה שבו אתה נמצא שם למעלה, אתה ממשיך לדאוג לספר הקטן והפסול, לוודא שלא יישאר נכלם ומבויש בהיכל בן מאה וארבעים השנים. אנסה ללמוד ממך לאמץ לחיקי את ספרי התורה הפסולים בשולי הארון, שאבנט קשור עליהם מבחוץ ומכריז עליהם שהם פסולים.
וגם, אם אצליח, אחבק את היהודים הדחויים, יהודי השוליים, בני דמותו האנושיים של הספר היתום שכל כך אהבת.
ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת.
חג שמח, יהודים!