הצלה בליל קרח קפוא // סיפור לשבת

היה זה בליל שבת באחד מלילות החורף של טורונטו הקפואה.

דפיקות נשמעו בדלת, השעה הייתה כשתיים לפנות בוקר. בני המשפחה כבר עלו על מיטתם זה מכבר, ההסקה עבדה במלוא עוצמתה, והצליחה להשרות אווירה חמימה בבית, למרות הקור העז ששרר בחוץ.

נפש חיה לא העזה להסתובב בשעות כאלה, כשהטמפרטורה בחוץ צונחת אל מתחת למינוס 30 מעלות צלזיוס.

הדפיקות הקלושות בדלת לא הצליחו לעורר אותנו משנתנו, אבל אז החריד את הבית השקט - צליל הפעמון, התעוררתי בבהלה מהצלצול הרועש, לרגע לא הבנתי מה קרה, אך צלצול שני הרעיד את הבית - עכשיו התעוררתי לגמרי "מישהו דופק בדלת!" צעקתי.

כל בני המשפחה התעוררו. "מישהו דופק בדלת" אמר אבי "אולי הוא צריך עזרה".

"הוא לא צריך שום עזרה" אמרה אמי "בטח כמה שיכורים משתוללים ברחוב ומנסים להציק ליהודים" המשיכה אמי עם התאוריה הפראנואידית שלה.

"ואולי זאת דודה ליזה שבאה לבקר אותנו" אמרה אחותי הקטנה

"אף דודה לא באה לבקר בשעת לילה מאוחרת" אמרתי לאחותי. ובינתיים הדפיקות התחזקו ואבי הספיק להתלבש ולרדת לקומת הסלון של הבית - ירדנו אחריו.

אמי אמרה לו להיזהר משיכורים אם הוא רוצה לפתוח את הדלת ושייקח איזה מקל ביד לכל מקרה. אבל אבא שלי בוגר חטיבה קרבית בצה"ל - התגבר בחיים שלו על קצת יותר מכמה שיכורים קנדים, אמר - שהוא פותח את הדלת.

הסטתי את הווילון של החלון הצדדי בחזית הבית ונאלמתי דום!. מולי ראיתי נערה בסביבות גיל העשרים.

תפתח אבא! זאת בחורה והיא לבד רועדת מקור.

הדלת נפתחה – ובפתח עמדה בחורה צעירה עם שמלת ערב דקיקה על גופה, ללא מעיל וללא נעלים. רגליה היו שחורות ופניה כחולות, וכל גופה רעד. אמי שראתה שאין אף אחד אתה, נזעקה לעברה, "מה קרה לך" אמרה והושיבה אותה על הספה.

אבי רץ והביא גיגית מלאה מים חמים, אחותי הביאה שמיכה. וכוס התה החם שאמי הכינה במהירות עזר קצת לבחורה להשיב את נשמתה.

"תודה רבה" היא גמגמה, "הצלתם אותי".

"אל תדברי" אמרה לה אמי, "צריך להציל אותך".

זרקו אותי מהרכ..." היא ניסתה לספר לנו מה קרה אך לפתע קולה נדם והיא התעלפה - מיהרנו להזמין אמבולנס.

לאחר זמן קצר ניראה אורות מהבהבים, כוחות ההצלה נכנסו הביתה וביצעו בה פעולות מצילות חיים, ופינו אותה במהירות לבית החולים.

חזרנו לישון עם תחושות מעורבות. מצד אחד סיפוק אדיר על הצלת חיי אדם אך מנגד דאגנו לגורלה ותהינו אם שרדה את מה שעברה.

כעבור כמה ימים בשעות הערב המוקדמות – נשמעו שוב דפיקות בדלת.

בפתח עמדה בחורה צעירה אותה הכרנו טוב.., ולצידה אישה מבוגרת שהציגה את עצמה כאימא של הנערה – ובידה זר פרחים.

היא סיפרה שהנערה יצאה לבלות עם חבריה והם חזרו שיכורים, ומשום מה ללא כל סיבה הם זרקו אותה מהרכב אל הקור המקפיא. היא דפקה בקושי בדלתותיהם של כמה בתים, אבל אנחנו היחידים שפתחנו לה. הרופאים אמרו שעוד כמה דקות בקור היא הייתה קופאת למוות!

"הצלתם את חיי" אמרה הבחורה "ואני לא יודעת איך להודות לכם".

"אין צורך" אמר אבי. "עשינו כל מה שבן אנוש היה אמור לעשות. "אנו היהודים" המשיך אבי ואמר. "אמונים על קדושת החיים – אנחנו לא רואים בזה משהו מיוחד כל אחד היה עושה את זה מבלי להסס".

שוחחנו איתם עוד כחצי שעה תוך כדי שהם לא מפסיקים להודות לנו, ונפרדנו בידידות.

כעבור חצי שנה

בתיבת הדואר של משפחתנו נחה לה מעטפה רשמית של עיריית טורונטו. במכתב היה כתוב:

לכבוד המשפחה היקרה.

הנכם מוזמנים לטקס הוקרה והרמת כוסית, אשר מוקדש לאנשים טובים אשר עשו מעשים אמיצים במיוחד. שמענו עליכם ונשמח לראותכם.

במידה ואין ביכולתכם להגיע נשמח לקבל מכתב חוזר ובו תספרו על מעשיכם והמניע למעשה הטוב שעשיתם.

על החתום ראש עיריית טורונטו.

קראנו את המכתב בשקיקה. אבי החליט לא ללכת לטקס, אך ישב וכתב להם מכתב, ובו סיפר את הסיפור, ואת המניע האמיתי למעשה.

הוא סיפר גם את סיפורו הידוע של אברהם אבינו, שהיה מקבל אורחים בצורה הכי מושלמת שיכולה להיות. כאשר בביתו היו ארבעה פתחים לארבעה רוחות השמים.

"אנו כבניו של אברהם מצווים להמשיך בדרכו המופלאה, ולקבל ולעזור לכל אדם באשר הוא אדם! אני לא חושב על סיטואציה אחרת שבה היינו נוהגים, חוץ מלפתוח את הדלת לנערה שעמדה למות. ולעזור לה", כתב והוסיף, כי "היהודים במשך אלפי שנים היו עם נירדף, אשר חשו על בשרם חום וקור, רעב ומוות. עם אשר סבל כל כך, לא יכול להישאר אדיש מול צרת האחר".

"לכן סיפור ההצלה של הנערה על ידנו, הוא סיפורו של העם היהודי", חתם אבי את המכתב.

הסיפור קרה לפני כמה שנים ולא פורסם בשום מקום – בעיקר כי אבי הצנוע מעולם לא חשב שעשה מעשה הרואי. אני חושבת שהגיע הזמן לפרסם אותו ללא פרטים מזהים. בעיקר כדי לעורר קידוש השם.

אם גם לכם יש סיפור מהחיים. וברצונכם שיפורסם כאן בכיכר השבת

שלחו מייל ל: Amosbismout@gmail.com