(צילום: באדיבות המצלם, כיכר השבת)
אאא

עו"ד דובי וינרוט, בעלה של חני וינרוט ע"ה, התראיין ברדיו קול חי בתכניתו של מוטי לביא וסיפר על הפרידה הארוכה מאשתו לאחר עשור של מחלה קשה ועל דמותה הייחודית שמשפיעה עדיין על כל כך הרבה אנשים.

"אמר לי פעם הרב חנניה צ'ולק, אני הייתי צריך כל כך הרבה אנשים כדי להקים עמותה אבל היא הקימה עמותה של איש אחד, היא בעצמה", אומר וינרוט כשהוא מתייחס להשפעה העצומה של חני בחייה הקצרים אך המלאים כל כך.

לשאלה כיצד הוא התמודד עם דמותה הגדולה כל כך, ענה, "פעם שאלו את אח של אבא שלי איך זה לחיות בצל של אבא שלי (עו"ד יעקב וינרוט, ד.ה) והוא ענה שזה לא לחיות בצל, זה לחיות תחת האור. אני מרגיש ממש שחייתי תחת אור גדול מאד, נשמה גדולה שהשפיעה על כל כך הרבה אנשים. לזמן מוגבל כמו אנשים גדולים. עכשיו צריך לדעת לאסוף את כל מה שהנחילה והשרישה כל כך הרבה דברים ולנסות ליישם אותם בחיים עצמם, אין משהו יותר ממנה שיכול ללמד לשמוח ולהמשיך להתפתח גם בשעות משבר. גם אנחנו בשעת משבר אין ספק".

ב"ה אני מרגיש פשוט חזק יותר

לשאלה כיצד הוא מתמודד באופן אישי עם האבדן הוא משיב, "אני לא שונה מאף בן אדם. כל שלבי האבל עוברים עליי באותה מידה, אבל יש שוני מסוים. אני מרגיש סייעתא דשמיא מאד גדולה. במהלך השבעה אני לקחתי על עצמי כמשימה וגם מצאתי אותה במקורות בהרבה מובנים, פשוט לקחת פרק זמן מסוים של אבל ואחרי זה לקום. ב"ה קמתי, לא סתם קמתי, אני חושב שקמתי בצורה שהיא אפילו הייתה קפיצת דרך כי התפללתי לזה ואני מרגיש שאני פשוט חזק יותר".

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

וינרוט התייחס גם לניחומים במהלך השבעה, "כתוב בגמרא שחכם מגיע לבית האבל הוא שותק ותמיד לא הבנתי את זה מספיק, כי לכאורה צריך לנחם, אבל כשראיתי איך אנשים מנחמים וכולם עשו את זה מרצון טוב, אך אנשים דיברו שטויות. הגמרא הציעה כבר לשתוק, פשוט לשתוק".

"הדברים חסרים ולעולם יהיו חסרים, אני מניח, אך אומרים שהמילה משבר מקורה דווקא בפרשה שלנו "וראיתם על האבניים" רש"י אומר "במקום אחר קוראו משבר", הכסא שעליו האישה כורעת ללדת שעל המשבר הזה אתה מוליד חיים חדשים – אתה צומח מתוך המשבר עצמו", אומר וינרוט.

לשאלה כיצד הוא מסתדר לאחר פטירתה של חני והאם הוא מצליח לחיות את אותם אמירות גבוהות גם בחיים למעשה הוא משיב באופן נחרץ, "כן. בכנות, אני אמיתי עם עצמי כך חונכתי וגדלתי עם חני ככה, חד משמעית כן. הצלחתי, פרקטית אני מסתדר מצוין משום שגם שחני הייתה חולה אני במרכאות, "הכנתי את הסנדוויץ" ואני עדיין עובד כל הזמן על הדבר הזה להבין את המציאות החדשה. הזמן עושה את שלו והבן אדם צריך בסופו של דבר להשלים ולקבל את זה".

אנחנו מדברים על "הפיל הגדול"

"בהדלקת נרות חנוכה הראשונה, הרגשתי כשבאתי להדליק את החנוכיה, עם הילדים כמובן, ש"הפיל הגדול" היה בחדר, היה מורגש שאנחנו מדליקים בפעם הראשונה בלי חני, אז מיד כמו שחני לימדה אותי, שמתי את "הפיל" על השולחן ואמרתי להם נכון שאתה מרגישים שאמא חסרה? אמרתי להם לפני שאני מדליק נרות בואו נשב על שולחן ונחשוב אם היא הייתה רואה אותנו מה היא הייתה אומרת. התשובות היו מאד מעניינות והתשובה בסופו של דבר הייתה, שהיא רוצה שנשמח. ושמחנו מאד. ואנחנו כל הזמן עושים את זה גם היום. זה אולי נשמע מהפה ולחוץ אבל זה ממש מבפנים", מספר וינרוט.

לשאלה מה לדעתו היה הרגע שהכי היה תופס את חני בשבעה, הוא משיב, "היא הייתה משתיקה את כל מי שמדבר עליה ומשבח אותה, היא לא אהבה את זה. היא הייתה בסופו של דבר "פשוטה" ולא אהבה שמייחסים לה תכונות סגוליות. היא בילתה ודיברה עם האנשים הכי פשוטים וזה מה שהיא אהבה ואמרה, שהם האנשים הגדולים באמת. היא תמיד ראתה בפשטות את הדבר הגדול. היא לא העריצה אנשים חזקים, עשירים או חכמים מידי. הייתה אישה פשוטה וזה מה שראתה בעצמה".

חני ע"ה עסקה רבות במהות החיים בשנותיה האחרונות והשפיעה על המונים בהרצאותיה וספריה, לשאלה האם הכל התחיל בעצם בעת גילוי המחלה הקשה משיב דובי בעלה, "זו שאלת המיליון דולר... ראיתי שהיא כתבה פיסקה על כך בספרה, שהיא  בעצמה לא יודעת את התשובה לשאלה הזו, אבל היא כתבה שלא הייתה משיגה אפילו פרומיל ממה שהשיגה וכבשה לולי המחלה. אין ספק שהיא הרגישה שהיא חיה חיים שלמים, שהם יותר מחיים רגילים של אנשים שחיים 120 שנה והיא אמרה את זה בעצמה. היא תמיד הודתה והרגישה שלו לא הייתה חולה לא הייתה מספיקה את מה שהספיקה, זה היה ברור לה".

הילדים מפתיעים אותי כל הזמן

לשאלה כיצד ילדיו מתמודדים עם האובדן הוא משיב, הם ילדים "אחד אחד", מדהים לראות את זה, אנשים לא מאמינים. הם ילדים שלי גם, אבל הם ילדים של חני וגם גדלו בצל או באור המחלה הזו במשך שנים. הם מפתיעים אותי, יודעים לדבר על אמא כמשהו גדול, שהם זכו לה. מידי פעם הם יודעים לתת כמה דקות בשבוע של צורך להביע את עצמם שהם מתגעגעים ולקבל חיבוק חם ולהמשיך הלאה, בלי לשקוע בתוך היגון או העצב. זו תכונה של ילדים, יותר ממבוגרים, אבל אצלם זה מיוחד באופן פלאי וניסי ממש".

החיים בצל המוות שנים רבות כל כך מעלות שאלות כיצד ניתן להתמודד מול מצב שכזה. "אני יודעת שאני חיה על זמן שאול אבל בכיף", אמרה חני וינרוט, משפט מצמרר שלא מותיר ספק על הדיבור הגלוי על המוות. "בתחילה ניסיתי להיות כזאת "טפו טפו לא לדבר ככה". והיו בערך שלושה חודשים מתוך עשר שנים, שחשבתי שאוכל לחיות לידה בצורה הזו. אבל היא מיד קראה אותי לשיחות רבות ודיברה איתי על היום שאחרי, כמעט כל יום", מספר וינרוט.

לשאלה כיצד התמודד עם שיחות כאלו הוא עונה בפשטות, "כל מה שעשה לה טוב, עשה לי טוב. הרגשתי שזה מה שהיא רוצה וזה ממש מה שהיא רצתה. בתחילה היה לי קושי, אבל מהר מאד התרגלתי ובספו של דבר שנים דיברנו על זה חופשי לגמרי ולא היה שייך אחרת".

"חני כתבה את המצבה והנוסח והיא כתבה את הנוסח המודעה שתכתב עליה. היא דיברה איתי הרבה גם על היום שאחרי מבחינתי – מבחינת פרק ב'. אין ספק שאני ארצה להינשא שוב, אני בחור צעיר והיא דיברה איתי על זה הרבה. היא אפילו הציעה לי משהי ספציפית שהיא חשבה שהיא מתאימה", חושף וינרוט ומוסיף בחיוך כי במהלך השנים היא כבר התחתנה.

לשאלה כיצד הצליחה חני להתמודד עם הקושי הרב דווקא אל מול ההצלחה וההשפעה הגדולה שלה שיצרה אצלה אולי קושי נוסף להיפרד מהעולם משיב דובי וינרוט גלויות, "אם יש משהו שהפריע לחני זה זה. היא אמרה שהיא לא מפחדת מהמוות ואני יודעת שאני הולכת למקום טוב והייתה לה אמונה חזקה אבל מה שהיה קשה לה שהיא רצתה להספיק עוד ועוד, כמו תלמיד חכם שרוצה להספיק עוד ועוד. זו באמת הייתה הצביטה הכי גדולה של חני. בסופו של דבר מי שהולך לעולמו זה לא קל לאף אחד, גם לא לחני, והנקודה הזו וזה שלא תזכה להוביל את הילדים לחופה זה היו הנקודות הקשות אצלה".

הרב צ'ולק, ניסה לדבר איתה ביומיים האחרונים, אני מניח כמו שמדברים עם רוב האנשים "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם" וכדומה, דיבר איתה הרבה אמונה. היא שתקה ארוכות והוא שאל אותה "מה יש לך להגיד על זה?" והיא אמרה לו "לפעמים רחמים זה כבר ללכת לעולם הבא, גם למוות יש גאולה מסוימת". יש שחרב חדה מונחת, אבל פה היא כבר נכנסת לצוואר...", מספר וינרוט.

מעולם לא החבאנו דברים, אנחנו מסתכלים להכל בעיניים

הוא מתייחס לדיבור הישיר שלו ואומר, "אני חושב שזה פשוט תכונה של אנשי אמת. אמנם אני עו"ד... אבל עדיין אני מציב את הדברים על השולחן כמות שהם. אני לא מפחד מהאמת. הרבה מהתופעה והתרבות הזו שלא מדברים על... ו"טפו טפו", זה לא להתמודד, להתחמק ולשים את הדברים בצד או לא להעלות שאלות באמונה שכן מקננות בך, אבל אתה מפחד בעצם להעלות אותם, או כל דבר אחר בחברה שאתה מסתיר ומחביא. לעולם לא החבאנו, תמיד היינו בשיח פתוח ומתמודדים מציבים את השאלה ועונים עליה, לא מתוך חוסר אמונה, אלא להגדיל את האמונה", אומר וינרוט ומוסיף, "אנשים מכסים את עצמם בכל מיני דברים ובסופו של דבר כשנופל עליהם משהו שלא תואם את ההסתרה ואת ההחבאה, הם נשברים. אצלנו תמיד היה להפך, אני מתייצב מול זה ומסתכל על זה או מתייעץ עם אחרים".

לשאלה כיצד הוא מתמודד בתוך הסערה הגדולה של חייו עם עבודתו כעו"ד והצורך להתעסק ב"שטויות ושקרים של אנשים" הוא משיב בסיפור, "היה אחד שהלך לאיזה רבי, ואמר לו העבודה שלי ככה וככה ואני לא מספיק שמח בה. הרבי השיב לו כי עבודה זו קללה, האדם התקלל בסופו של דבר. אני מסכים שאתה במסגרת העבודה מתעסק עם שטויות ולא עם מהות. למרות, שאני חייב לומר שבמקרים ספציפיים אתה פשוט מציל בני אדם וזה נותן תחושה טובה מאד. מעבר לזה, דווקא ממצבי אני בא ממקום הרבה יותר נח, בלי להיכנס לרגשות של הלקוח, הפרופורציות שהיו לי סייעו לי בעבודתי מאד".

"אנשים אומרים לי לפעמים: "אם אני ככה מתמודד עם כזה דבר, אני מתאר לעצמי עם מה אתה מתמודד". זה לא נכון. חני גם תמיד הסתכלה על זה שכל בעיה זו בעיה. בן אדם שיש לו תביעה כספית זו לא דבר של מה בכך בכלל. בן אדם שיש לו בן נושר זו בעיה ואי אפשר להשוות לבעיות אחרות. הבן אדם סובל וצריך ישועה והסבל שלו הוא סבל אמיתי. יש משהו שעומד על ראשו, אמיתי, הבעיה היא בעיה אפילו אם היא קטנה", אומר וינרוט.

הוא מסיים באנקדוטה שחני עצמה מספרת בספרה, "הרבה אנשים שאלו אותי את זה וחני גם היא כתבה את זה בתחילת ספרה, "למה היא לא כותבת עליך" והיא אמרה אני לא כותבת על דובי, כי אני לא רוצה להגביל את דובי במשהו שכתבתי עליו. אני לא רוצה לתת לו הנחיות ולהשאיר את זה ביני לבינו בצורה פתוחה וכנה".

אולי יעניין אותך גם: