בית המשפט נדרש בפסק הדין לשאלת המתח שבין הזכות לחירות לבין האינטרס הציבורי לשמירה על החוק והסדר. נקבע, כי מדובר במתח עתיק יומין העומד בבסיס המחשבה המדינית, עוד בטרם התגבשה בעולמנו תפיסה קוהרנטית ומחייבת מבחינה משפטית של זכויות אדם.
מתח זה נדון לא אחת בפסיקה הישראלית. שעה שענייננו בזכות הפרט לחירות אישית, ומולה ניצב האינטרס הציבורי בדבר שמירה על החוק והסדר, מדובר באיזון אנכי; דהיינו, ככלל, לחירותו האישית של הפרט מעמד בכורה, ואין לפגוע בה אלא, כלשונו של סעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בחוק או לפיו מכוח הסמכה מפורשת. פגיעה בחירות האישית על דרך מאסר או מעצר היא הפגיעה הקשה ביותר בזכויותיו הבסיסיות של הפרט אותה מאפשר שלטון החוק, ועל כן – כמובן - עליה להיעשות בזהירות יתרה.
פסק הדין נדון בעניין של מר חורי שהגיע למשרדי הארנונה בעיריית נהריה לצורך בירור החשבון החודשי אותו קיבל. בעודו יושב מול הפקידה הופיעה מנהלת המחלקה ודיברה אליו בסגנון בוטה ומשפיל לעיני כל. חורי הזמין מידית את המשטרה ומשהגיעו השוטרים הם עצרו דווקא אותו תוך החרמת מכשיר הניד שלו, ואזקו את ידיו ורגליו במקום. חורי הובל לתחנת המשטרה בה שהה במעצר כמה שעות.
בשלב מסוים, ולאחר ששמעו את מר חורי התבררה הטעות, ושחררו את מר חורי לאלתר תוך קביעה כי המעצר היה בטעות וכי אין כל אשמה במעשיו של מר חורי.
השאלה שבמוקד פסק דין הייתה - האם המשטרה ו/או נציגיה התרשלו בתפקיד בעת שהוחלט על מעצרו של התובע ובכך למעשה נשללה חירותו של התובע שלא כדין.
הרשם הבכיר ראמי נאסר (22704-08-17) פסק, כי לא כל מעשה או מחדל מוטעה של השלטון מהווה עילה לקביעת חובת זהירות כלפי הנפגע. כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול דעת, על בית המשפט לצאת מנקודת מוצא, כי המדינה לא תחויב בנזיקין למעט במקרים חריגים. אולם יתכנו מקרים שבהם הפעלת שיקול הדעת חורגת מכל אמת מידה סבירה, שאז אל לו לבית משפט להימנע מהטלת אחריות.
בית המשפט בדק את נסיבות העניין הספציפיות וסבירות פעולתם של השוטרים על יסוד הנתונים שהיו בפניהם בשטח על יסוד הוראות הדין השונות הדורשות גם מן השוטר התנהגות של בעל מקצוע זהיר ומיומן, והגיע למסקנה כי התובע הוכיח ברמה הדרושה במשפט אזרחי, שלא היה מקום לבצע את המעצר ובוודאי שלא לאחר שעוכב לתחנה ללא כל התנגדות. בנסיבות אלו, ההחלטה לעצור את התובע מגיעה לכלל רשלנות ולא ניתן להכלילה במסגרת הפטור של המדינה מכוח הוראות חוק הנזיקים האזרחיים [אחריות המדינה] ובכך נפל פגם בדרך עבודתה של המשטרה.
אשר לגובה הנזק – נפסק, כי בקבעו את סכום הפיצויים הרלוונטי על בית המשפט לתת כמובן משקל לעצם המעצר ולנסיבותיו, וכן למשך שלילת החירות, כאשר כל מקרה לגופו.
נפסק, כי המקרה נשוא ענייננו דומה יותר ל"מקרים הקלים", בהם נעצר הפרט לתקופה קצרה של שעות אחדות, ולא מדובר במעצרי שווא ארוכים; ועל מעצר קצר מועד, לשמש בסיס לקביעת סכום הפיצוי ההולם את ענייננו, כל זאת בצד בחינת הנסיבות המיוחדות של המקרה אשר בהם לא מדובר באירוע ראשון שבו מעורב התובע. כך שלא ניתן להתעלם מ"תרומתו" של התובע לאירוע, ובהקשר זה דחה בית המשפט את טענותיו של התובע בדבר התנהגות 'נקמנית' מצד המשטרה, או כזו שהיה בה 'רדיפה אישית' כביכול.
שיקול נוסף שיש לבחון בעת קביעת סכום הפיצוי הוא סיבת סגירת התיק הפלילי. במקרה דנן, התיק נסגר מהסיבה "אין אשמה פלילית".
בשקלול הנסיבות המצדיקות מתן פיצוי לצד הנסיבות המצדיקות אי מתן פיצוי ו/או מתן פיצוי מופחת, וכן בבחינת שיקולים כלליים של מדיניות משפטית ראויה ושיקולים תקציביים, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה שיש לפסוק לתובע פיצוי חלקי, סביר והולם , ע"ס הוא 1,500 ₪.