במוצאי שבת שעברה, לפני שבוע בלבד, השתתף הגאון רבי שמואל אוירבך זצ"ל, בכינוס למען בית הספר של 'הפלג הירושלמי' ונשא את הנאום שמתברר כנאום האחרון שלו.
הכינוס התקיים באולמי 'ארמונות חן' בבני ברק, שם התקבל הגר"ש בשירה על ידי תלמידיו בטרם נשא את הנאום האחרון.
"כיכר השבת" מגיש את הנאום המלא:
"קטונתי מלדבר לציבור שכזה, אך כעת זה זמן של פיקוח נפש, פיקו"נ לכל התורה והיהדות. וכפי שאני רגיל לומר, ומסתמא לא רק אני חושב כך, שפעם היו מעוררים על ענינים שב"דקות" ממש, לא יודע אם זה דקות, בודאי כלפי מה שיש היום זה "דקות", אבל כעת כאשר ממש קשה להוציא מן הפה, כעת מדברים על כך שהם רוצים לעקור את הכל, הם אומרים את זה בפירוש, מה יש להתחיל לדבר ולהסביר שלא יחול שום קרירות ח"ו, כעת זו שריפה, זה בוער, 'ברנט אפייער' ומה יש לדבר...
"אנו נמצאים בזמן של 'מרבים בשמחה', ומבואר בספרים שזה זמן של תשובה מאהבה, החודש של 'קיימו וקבלו', אלול ועשי"ת הם ימים של תשובה מיראה, ואדר זה תשובה מאהבה. והשמחה צריכה להיות באותו כיוון, לחזק את ה"קיימו וקבלו", ולא להסתמך ח"ו על ה'מודעה רבה לאורייתא'... צריך לחזק את הקיימו וקבלו, כנתינתן מסיני.
"היום קראנו את פרשת תרומה פרשת המשכן, וכמבואר כי מציאות של ביהמ"ק והמשכן זה "וכן תעשו", וכפי שכותב נפש החיים הקדוש, שאין הכוונה והתכלית של הבית המקדש אלא שכן תעשו עצמכם.
"אמנם אין לנו מושג מהו בית המקדש, וכידוע דברי הגר"א ז"ל שאין לנו שום השגה ביהודי פשוט שהיה בבית שני, כ"ש וכ"ש בבית ראשון, אך כולם מבינים את מה שהרמב"ם מאריך, שהמקדש זה צורת אדם, הקודש והקודש קדשים, ודרשו בחז"ל על 'והבדילה הפרוכת לכם ' וכו' ', שהוא כנגד טרפש הלב המבדיל בין הקודש וקודש הקדשים, ומבאר הגר"א על מה שדרשו חז"ל "יכוון ליבו כנגד קודש הקדשים", שהלב זה קודש הקודשים של האדם שהוא בית המקדש.
"וזה עיקר התכלית, כי אף שאין לנו היום בית המקדש, אך חז"ל אומרים שכל מי שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו, היינו המעלות העיקריות הפנימיות זה תמיד נשאר, וזו חובת כל אדם.
"והמשמעות והפשט הפשוט ב"כל מי שיש בו דעה", שלא יהיה באדם רק חכמה ובינה בראש, זה אמנם חשוב אבל זה לא מספיק, הדעת משמעותה היא, עד כמה האדם חי את הדברים, עד כמה הידיעה היא החיות שלו, ומה שהוא מבין זה לא כמו שיש ספרים בארון, אמנם כשזה בראשו ומוחו זה בודאי חשוב, אבל העיקר היא הדעת, שהיא כנגד יעקב אבינו ע"ה, היינו שחיים את זה למעשה, 'דעת חדרים ימלאון', וידועים דברי חז"ל על כל הענין של ביהמ"ק והשארת השכינה במשכן, וכדאיתא במדרש 'משל למלך שהיה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו, אמר לו: 'בתי שנתתי לך יחידה היא, לפרוש ממנה איני יכול וכו' אלא זו טובה עושה לי שכל מקום שאתה הולך, קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את ביתי'. כך אמר הקב"ה לישראל: 'נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, "ועשו לי מקדש"'. כך הקב"ה אומר לכלל ישראל, התורה נתתי לכם "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו", להיפרד ממנה אי אפשי... כי אחרי שהתורה ירדה לארץ הקב"ה לא יכול להפרד ממנה, וכביכול צריך לתת לו מקום על יד שעשועיו, על יד התורה, ועיקר המקדש הוא כשיש השראת השכינה, כשהקב"ה נמצא אתנו, וממילא יש יותר תורה.
"והעיקר הזה, כשחיים את המציאות של "ושכנתי בתוכם", כשמקיימים ו"חיים" את התורה, זה דבר שנוגע לדורות. ובזה מתקיימת היום ההבטחה של "לא מאסתים ולא געלתים", ואמרו חז"ל במדרש, 'וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ושלא נמאסו, והלא כל מתנות טובות שנתנו להם נטלו מהם, ואילולא ספר תורה שנשתייר להם לא היו משנים מאומות העולם כלום'. כי מה יש לנו, בית המקדש אין לנו, נבואה אין לנו, מה יש לנו? יש לנו את התורה, ובתורה כלול הכל. ועליה נאמר "טוב יום אחד בחצריך מאלף",- 'טוב יום אחד שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להעלות'. אף שבוודאי אנו צריכים לצפות ולחכות ל'עולות' ומתפללים לבנין בית המקדש, אבל מה שיש לנו זו 'התורה הזאת' שלא תהא מוחלפת.
"מי שיש בו דעה, מי שחי את התורה בלי שום שינוי, וכפי שאמרתי קודם, פעם היו צריכים להסביר ולעורר בדקות בלומדעס, על קצת קרירות, אבל כשבאים לעקור את הכל, כשיש "קאכט זיך" (רתיחה) של "אשר קרך" במצב שאף פעם לא היה דבר כזה... אינני בא לומר לרבים, אבל כל אחד יודע איפה הוא נמצא, ולאיפה הרוח נושבת...
"זה עיקר התכלית, את זה תובעים מאתנו, להפעיל את הדעת, "דדא ביה כולה ביה, דעה חסרת מה קנית", ומדובר אף שהאדם כבר קנה משהו, שהרי אם מדובר במישהו שעוד לא קנה כלום לא אומרים לו מה קנית, אלא אמנם הוא קנה דברים ברומו של עולם, אבל זה בלי דעת, בלי שהאדם חי את זה, וכשזה בלי דעת אז כל הקנין הוא קל, נופל, מתנודד, מתקרר, בקלות מכל מיני, סיבות מסיבות שונות.
"אני מרגיש שאני מוכרח לדבר התאספנו, לחזק את "עמלינו אלו הבנים", לחזק את החינוך, בלי זה מה יש לנו? והייתי מוכרח להיענות לבקשתו של ידידינו מכובדנו הרב חיים רוחמקין שיחי', שאני יודע כמה הוא מוסר נפשו על זה, וכפי שאמרתי מה יש צורך להסביר? מה יש לומר? האם צריך להזכיר שהקב"ה בחר בנו מכל העמים ושנתן לנו את תורתו?, הלא רואים בחוש והקרירות מתלבשת בכמה וכמה אופנים.
"ובאמת איני ראוי, קטונתי מלעמוד ולדבר, והקב"ה יודע שאני אומר את זה באמת מכל הלב, אבל בזמן כזה אי אפשר לשתוק, החלש יאמר גיבור אני, כל מי שיש לו פה לדבר חייב לדבר, עומדים ומדברים כאן על דברים ברומו של עולם, לחזק את התורה, התורה זה לא דבר ישן ח"ו, אנו מצווים בכל יום לחיות את ה'אשר אנכי מצוך היום', היום נשמע ה'קול גדול ולא יסף', הבריאה מתחדשת כל יום מחדש, וזהו מטבע התפילה שאנו אומרים בכל יום 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית', ורבינו הגר"א זצ"ל מאריך בהרחבה מהו 'מעשה בראשית' שאין בזה השגה, וזה מתחדש בכל יום, וגם התורה מתחדשת בכל יום, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", היום עמדנו לפני הר סיני, וממילא אם זה קרה היום, אין טעם לבוא לשנות, לקרר.
"כפי שאמרתי, אלו דברים שהיו פשוטים תמיד, אפילו לצעירים ולילדים, אך למרות שהדברים פשוטים, אבל אין ברירה והעת לדבר, ומה יש להסביר, יש כמה אברכים שלקח להם זמן להבין, ואחרי שהבינו וראו את ההבדל הם באו לומר שרואים את ההבדל, ואינני יכול לומר ברבים את הדברים דברים שהם מעומק הלב, זה ממש חילול ד'...
"ובודאי שחובה לזכור שגם אצלנו בתוכנו צריך משמר, אין הסכם ובטיחות על שום דבר, צריך לעמוד על המשמר גם על מה שכבר קיים אולי יותר מתמיד, שכן 'אשרי אדם מפחד תמיד' הוא כפשוטו, בפרט בשעה שיש רוחות שהם יותר מרוח שאינה מצויה שמנשבות, צריך לשמוע ביקורת ועוד ביקורות, 'אין אומרים בקרו גמל אלא בקרו טלה', כשאומרים ביקורת סימן שיש כאן דבר טהור, ומחפשים לעשות הכל מושלם.
"אלה דברים העומדים ברומו של עולם ממש, מדברים פה על הלב של ישראל, לב של ישראל, וכשקיים גם הפגיעה של הגיוס בבנות ובבני הישיבות, אני רגיל להזכיר תמיד שעומד לפני עיני איך הגיב הרב מטשיבין זצ"ל כאשר דברו על דבר שכזה, אני מזכיר תמיד שדבריו לא היו חידוש כי כל אחד הבין שזה כך, החידוש היה בתגובה שלו שנהיה חיוור כסיד ההיכל ממש, ואיבד את לשונו, ואמר בקושי, שכשנוגעים בלב של כלל ישראל, לא נשאר כלום.
"וכפי שאמרתי זה דבר שכל אחד כמעט הבין, וראינו את החרדה, שקיימת אצל מי שליבו יותר יותר דבוק בתורה יותר חי בדעת בבינה והשכל, הוא יותר חרד, וכמו הלשון שהזכירו כאן קודם "ליבן של ישראל", אמנם כאן לא אמרו את זה במקום הנכון, אבל היו יהודים שאכן היו ליבן של ישראל, שהרגישו וכאבו.
"סוף דבר, צריכים לחזק את בית הספר, כל אחד מבין שזו לא חומרה או הידור, זה להקהל ולעמוד על נפשינו, לעמוד על נפשינו! להשאר במה שהקב"ה בחר בנו, להשאר במה שקבלנו את ה'תורה הזאת' התורה שלא תהא מוחלפת, לזכור את הדברים העיקריים את המהות של כלל ישראל, וכמו שאמרתי גם אחרי שמקימים ומחזקים, גם אחרי ההצלה צריך לעמוד על המשמר לשמוע ביקורת לתקן לחזק.
"וכפי שהזכרתי, ושמעתי ואני מכיר, כל אלה שעוסקים וטורחים הקב"ה ברוב חסדיו יעזרם, יש יהודים שמוסרים נפשם שעוזבים את הבית, וטורחים וטורחים...
"זו חובת כל ישראל באשר הוא ישראל, לשמור ולשמור על התורה והיהדות, כנתינתן מסיני, ויתן ד' שיתקיים בנו ומלאה הארץ דעה את ה', דעה, הדעה הפשוטה שגם היא נעלמת מאתנו, ובזכות זה שאנחנו נחנך את הבנים, כשלא נוותר, כי כשיש קרירות צריך ללחום נגד, אי אפשר לשבת שאנן, וידועים דברי רבינו הגר"א על הפסוק "אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה', כי יש כאן שתי קצוות, מלאך עומד במקומו ובדרגתו, אך אדם אדם לא עומד, אלא או מרקיע שחקים או ח"ו שאול מטה.
"וכל קרירות משפיעה, אני רגיל להזכיר את דברי רבינו הגר"א (שהיה בכת"י) על תביעת הנביא "ניאצו את קדוש ישראל נזורו אחור", ששורש החטא היה כאשר כלל ישראל אמרו "דבר אתה עמנו", ומזה צמח אחר כך הקרירות והעגל, ובזה התביעה שהנביא מזכיר, שהחלה בקרירות של נזורו אחור.
"יתן ה' שיהיה ומלאה הארץ דעה את ד', לשמור לקיים את התורה הזאת, כי אין לנו שיור אלא התורה הזאת, את זה יש לנו, לקיים את הדברים באהבה ובשמחה, וזה יקרב את הגאולה השלימה במהרה בימינו אמן ואמן".