פסח אמנם כבר מאחורינו אבל המילים שצדו עיני בציווי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". שאלתי את עצמי, מדוע הציווי הוא פרטי ואישי שהרי יציאת מצרים הינה מאורע המוני וכללי, מהחשובים ביותר בתולדות עם ישראל המהווה אחד מיסודות האמונה.

סיפור יציאת מצרים מסופר בלשון רבים "עבדים היינו" ובעצם כל מהות החג הינו "הכלל". כנהוג בתפוצות ישראל, חג הפסח נחגג ברוב פאר והדר ובריבוי משתתפים בבחינת "כל דכפין ייתי ויכול". אם כן, מדוע ישנה חשיבות לתחושה הפרטית בחג שכל כולו גאולת הכלל?

כשהעמקתי במחשבתי ותרתי אחר תשובה, הבנתי שגאולת הכלל בנויה מרבדים של גאולת הפרט. כאשר בסופו של יום, כל אחד ואחת מאתנו חשנו כבני חורין באופן אישי. כך, שחירות אמתית לא יכולה להתקיים אלמלא יחוש הפרט בגאולתו.

שכנם של הורי היה אוד מוצל, אשר עבר את השואה. לאחר שעלה לארץ והקים משפחה יכולנו לחשוב כי הוא אדם חופשי. אך, מכריו יודעים, כי היה שבוי עד יומו האחרון בפחדיו ובהתנהלותו היום יומית, כאשר צבר כמויות של מזון כדי שחלילה לא יחסר.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

חירות הפרט הינה אחת מאבני היסוד בעבודתי, במקום בו אני פוגשת את הפרט בשביו, החירות מקבלת משנה תוקף.
אבי (שם בדוי) היה מסורב גט מספר שנים, דבר אשר השפיע על כל חייו ועיכב אותו בלימודיו, עסקיו ועבודתו, עם הגעתו למשרדי, פעלתי בראש ובראשונה לשחררו ועד מהרה אבי קיבל את הגט המיוחל. לאחר שעברנו את המשוכה שהעיבה על אבי, החל אבי לפרוח וההצלחה האירה לו פנים.

את בנה של בת שבע (שם בדוי) הוציאו מהבית בצו נזקקות. בת שבע לא ויתרה והגיע למשרדי כדי להילחם על שובו של בנה הביתה . השנה לאחר שהצלחנו להשיב את בנה לביתה תוכל בת שבע לחגוג יחד עם בנה את חג הפסח מתוך תחושה של שחרור וחופש.

גם על איציק (שם בדוי) נאסר לפגוש את ילדיו לאחר שגרושתו הגישה כנגדו תלונת שווא. עם הגעתו למשרדי פעלתי לבטל את צו ההרחקה ואיציק החל לפגוש את ילדיו באופן קבוע. השנה, לראשונה מאז גירושיו חגג יחד עם ילדיו את ליל הסדר.

בעבר, כששמעתי את המושג שיעבוד עלו בראשי תמונות של משטרים אפלים, אלימות וחושך. נטיתי להפליג במחשבתי אל עבר העבר הרחוק, על שבויים, חדרונים מצחינים ואדם כפות ומפוחד אשר נמצא הרחק הרחק. ככל שחלפו השנים העמקתי יותר ומצאתי כי לחירות ושיעבוד יש אספקטים רחבים יותר ועומק. היום כשאני פוגשת אנשי רבים אשר פותחים את סגור ליבם בפני, אני מבינה כי "לא כל הנוצץ זהב" ומידי יום חולפים על פנינו אנשים הנראים לכאורה חופשיים ומשוחררים. אך, פעמים רבות מתחת לשכבות היופי והתמונות המחויכות מסתתר לו אדם שבוי, כבוי וכואב.

במהלך עבודתי, אני נחשפת למקרים רבים אשר מחדדים לי את מהותה וחשיבתה של החירות. האנשים שמגיעים אלי אינם כלואים בחדרון מצחין, כפותים או אזוקים. אותם אנשים, יכולים לנהוג במכוניות פאר ולגור בווילות מפוארות ועדין החופש מהם והלאה. הם מתהלכים ביננו ואפילו מחייכים אבל בפועל הם אסורים ושבוים.

באחת ההרצאות שהעברתי, נשאלתי כיצד ניתן להשוות בין שבויי מלחמה לאנשים שמנהלים מאבק משפטי? השבתי כי כל אדם אשר נאלץ לחיות במציאות חיים כפויה כשזכות הבחירה נשללת ממנו הוא אדם שבוי. שאלתי, האם אנשים הנמצאים תחת מתקפה משפטית המתנהלת בניגוד לרצונם ומסתעפת על פני שנים תוך שיבוש מהלך חייהם אינם נחשבים לשבויים?

האם ילדים אשר עוברים הסתה פרועה בניסיון לנתק אותם מאחד מהוריהם תוך העמדתם בתווך וכפייתם "לבחור צד" לא יכולים להיקרא שבויים? האם הורה שילדיו נטשו אותו אינו שבוי, שבור ורצוץ? כשאני חושבת על שיעבוד וחירות הפרט המילים "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" מקבלות משנה תוקף וחשיבות.

השנה, כשאשב סביב לשולחן הסדר אחשוב על חרותי הפרטית בתוך חירות הפרט והכלל. בינתיים אמשיך לפעול כדי לסייע לאנשים נוספים לצאת משעבוד לגאולה ומי ייתן ונזכה כולנו לחוש לא רק בליל הסדר כבני חורין.

*הכותבת הינה עו"ד ומגשרת העוסקת בתחום דיני המשפחה והירושה. אין באמור יעוץ משפטי או תחליף לו.