לבת הבכורה תמיד יש זנב. לפחות אחד. לפעמים כמה זנבות. אין מצב שאת יוצאת לבד מהבית, ולאן שאת הולכת לא משתרכים אחרייך כמה זאטוטים.
היום כשאני נוהגת במכונית בכבישים של בורו-פארק, אני רואה אותן, האחיות הגדולות כמו אימהות קטנות, דוחפות קדימה עגלת תאומים ובכל אחד מצדדיה אוחזים עוד שניים שלושה פיצקאלאך.
כולה בת שמונה והולכת למכולת, לקנות לחם, אבל לכל החד גדיא מגיע גם להתאוורר קצת, לא?
תגידו אימהות, אתן אומרות הגומל בשם ומלכות כל פעם שהגוורדיה שלכן חוזרת הביתה בשלום?
הריכוזים החרדיים שלנו אם זה רבי עקיבא בבני ברק, גאולה בירושלים או השדרה השלש עשרה בניו יורק ודומיהם, מבורכים בנסי-ניסים. כמות הצאצאים שחוצים שם כבישים סואנים בשלום, בחסות האח הגדול והאחות הגדולה היא הוכחה שעיני השם אלוקיך שם מראשית השנה ועד אחריתה.
הייתה לי הפריבילגיה לצאת ראשונה לאוויר העולם. אל תקנאו. על זכות הראשונים הזו אני משלמת ביוקר כבר כחמישים שנה. שלש שנים אחרי האירוע המכונן של לידתי, רציתי אחות קטנה, אבל נולד בן.
שנה אחרי זה ניסיתי שוב את מזלי, ושוב נולד בן. כשנולדה הבת המיוחלת כבר הייתי בת שש. ואז הסברתי שהיא כבר חסרת תועלת, היא קטנה מדי בשביל לגלגל לי בחבל, כאילו כולם אחרי נולדו בשבילי.
כבת בכורה היה לי קל לאמץ את התזה של "בשבילי נברא העולם". מה שלא ידעתי שבסופו של דבר אגלה ש"אנוכי עפר ואפר".
ילד ראשון הוא ילד מפונק ששני מתבגרים עומדים חרדים למוצא פיו. הוא מתזז אותם עם כל ציוץ שלו או מעמיד אותם דום עם כל גחמה.
אם לא מציבים לו גבולות, הוא עלול להתפתח לילד אגואיסט ויהיר. כמו בכל דבר בחיים, צריך למצוא את המינון הנכון. לתת מענה לצרכיו שהילד ירגיש חשוב ויקר אבל עם זאת להציב לו גבולות כדי שהילד ידע את מקומו.
הילד הראשון מקבל בדרך כלל הכל חדש. בגדים צעצועים והורים, עוד אין ירושות, שום דבר לא משומש. אז חדש זה נהדר כשמדובר בחפצים. אבל הורים "ירוקים" זה כבר סיפור אחר.
אנחנו חסרי ניסיון, על הילד הראשון אנחנו עושים את הטסט שלנו, הוא אם נרצה או לא נרצה שפן הניסיונות שלנו. גם אם אנחנו רוצים לתת לו הכל, השאלה היא מה זה כולל ומה כבר יש לנו לתת? ופעמים רבות אנחנו מפליאים בשגיאות.
לכל מקצוע קודמת התמחות, רפואה, הוראה, עריכת–דין. אנחנו לומדים שנים כדי לקבל דיפלומה, אבל כשזה מגיע למקצוע ההורות אנחנו באים בלי תואר ובלי סטאז'. אלא אם כן את אחות גדולה, אמרתי לכם לפעמים זה משתלם.
אם התמזל מזלך להיות אחות גדולה, לרב את מגיעה יותר בשלה להורות. בעיקר בעניינים הטכניים. היה לי מזל גדול ש"גידלתי" אחים ואחיות, כי כשנולדה הבכורה שלי אבא שלה הכריז שעד גיל שלוש הוא לא נוגע בה מרוב פחד.
לגבר גדול-המימדים לא היה אומץ להחזיק ביד פגה במשקל שני קילוגרם. ואולי חוסר הביטחון היה רק כיסוי מוצלח להשיג פטור מההחתלה, הרחיצה וההחזקה לגרעפסל'ה.
כשאת הבכורה ההורים מפתחים לגבייך ציפיות על. שמתם לב שלרב הבכורים יש יכולת מנהיגות? לרוב הם יחזיקו במשרות חשובות ובמקצועות שיגשימו את שאיפות ההורים. רפואה, עריכת דין.
שמעתי על הפעם הראשונה שבה נבחר יהודי לנשיא ארצות הברית. בנאום ההכתרה ישבה האמא ה"פולניה" שלו בשורה הראשונה ופטפטה ללא הרף עם זו שישבה לידה. בסיום הטקס שאל אותה הנשיא הטרי מה היה לה כל כך חשוב לשמוע משכנתה שהיא לא הקשיבה לבנה היחיד, הנשיא היהודי הראשון של המעצמה הראשונה בעולם.
"מה אתה יודע?", היא שחה. "יש לה שני בנים, אחד רופא והשני עורך דין".
הם יתנו לנו אולי כל מה שנמנע מהם בילדותם, יפצו אותנו על כל החסכים שלהם, אבל בתמורה אנחנו חייבים להתפתח ולהיות מה שהם לא הצליחו להגשים בעצמם. זהו עול כבד, לחץ עצום ולכן לפעמים בכורים מורדים.
וכגודל הציפיות כן רמת האכזבות. לכן לעיתים קרובות ילדי פלא גדלים ואז אנחנו מגלים שהילד גדל והפלא נעלם.
מי לא מכיר את מאמר הסבתא: ילדים קטנים צרות קטנות, ילדים גדולים צרות גדולות. ואמא שלי הייתה אומרת שאת הקטנים סוחבים על הידיים, את הגדולים על הראש.
פעם אחת בשנה אני נהנית בגדול מהיתרון של להיות בת בכורה וזה קורה בערב ראש השנה, כשכל האחים והאחיות הצעירים ממני מתקשרים לאחל שנה טובה.
היום, כמעצבת אירועים, אני שמה לב שהורים משקיעים יותר כסף בבר מצווה או בחתונה של הילד הראשון, אחר כך הם כבר כנראה מפוכחים יותר או פשוט מרוששים. אז אם תרצו הנה לכם עוד סיבה לשמוח בבכורתכם.
ובכן לבכורה יש יתרונות וחסרונות, אבל לא משתלם להמיר אותה בפוזיציה של ילדת סנדוויץ' או מוז'ינקלה. כי בכורה היא לברכה אם זאת הבחירה שלך, בכל מקרה לא כדאי למכור אותה בנזיד עדשים.
]]>
