מה הביא אותם לשבת בנתניה?
האב אוהד שרוף של מכבי נתניה. בשבוע ההוא שיחקה הקבוצה מייד עם צאת השבת ובשביל לא לנסוע בשבת, החליט האב לבוא עם המשפוחה כבר מיום שישי כך שיוכל להספיק להשתתף במשחק.
בחיים לא אצליח להתחבר לנושא המשעשע (אותי) של אהדת קבוצת כדורגל, אבל השבת ההיא זימנה לפתחנו את ההזדמנות לעשות ׳זום׳ לתוך הדבר הנעלם ההוא שהופך את העם הזה לתופעה חברתית כל כך, ובכן, סגולית.
׳גם כשהתחלתי להתקרב לדת, היה לי קשה מידי לשמור שבת׳, סיפר לנו האב בסעודת הלילה. ׳קשה המחויבות הזו, בלי טלביזיה, בלי אוטו וחמור מכל, בלי כדורגל.
כשהחלטתי לנסות את זה, אמרתי לאישתי ולילדים, זה לא מחייב אתכם. אתם תצטרפו רק אם מרגיש לכם נכון׳. גם כשהגיעה העת לברכת המזון, תפס האב ברכון ובלי לדאוג לברכות של אשתו או של הילדים, פשוט ברך איתנו בקול רם.
ידו האחת אוחזת בברכון וידו השנייה משתעשעת באצבעותיו של בכורו בן השמונה, שהתיישב מייד לצידו, לקח ברכון לעצמו וניסה כמו אבא, לעמוד בקצב שלנו (לא קל, אתם שרים את הברכה הזו בספידים!! גערו בנו).
ישבנו במחיצת משפחה שנמצאת בתוך תהליך מופלא של מחקר והתדיינות פנימית וחיצונית ובעיקר, בתוך דו שיח שלפחות לנו היה נראה מאוד ישר, מאוד הגיוני ומאוד נינוח עם הבוס הגדול.
הם עזבו את ביתנו בסביבות אחת עשרה בלילה. היו צריכים להגיע לכיכר העצמאות, מרחק עשרים דקות (הליכה). רק למחרת סיפרו לנו שכשהגיעו ליעדם עם שלושת ילדיהם ישנים בזרועותיהם, נוכחו שדלת הכניסה לבניין נעולה ורק אם יצלצלו בפעמון היא תיפתח. הם ישבו שם על המדרכה וחיכו; שלושה פעוטות, אבא ואמא בהריון מתקדם, עד שתיים בבוקר עת הגיע מישהו ופתח להם את הדלת.
אז נכון שבעצם כולנו עושים את המסע שעשה אברהם אבינו מאותה נקודה בה נולדנו, אבל השבת ההיא זימנה לנו לנו הזכות לפגוש באנשים שעוברים את התהליך הזה מאהבה ולא מפחד, מתוך בטחון בחיבת הבורא כלפי ברואיו ולא מפחד חרי אפו, מתוך סקרנות ומחקר אמיץ ובעיקר, בחיוך מרצד בזוית עין וזו הייתה חווייה מקסימה, מרוממת וגם שיעור בעבודת ה׳.
]]>
