נשים שלא אוהבות את עצמן

לא יכולה לסבול את הדמות שמביטה בך מהמראה. מרגישה שהיא אויבת שלך, ואיך יכול להיות אחרי שהשקעת בעצמך כל כך הרבה זמן, עומדת שם הדמות הזו ואת לא מסוגלת לחיות איתה בשלום? לא מסוגלת להגיד לה "היי, איזה נחמד את נראית היום", או "כמה את יפה" או כל מחמאה אחרת שאותה אשה שניבטת אליך מהמראה כה כמהה לקבל?.,לא, בדיוק ההפך, היא תקבל ממך את כל שלל הקיטורים וחוסר שביעות הרצון והמרמור הפנימי שלך ישר בפנים. שום דבר טוב, יפה, ראוי, נחמד, חביב אינך יכולה למצוא בה ולומר לה בחביבות.,אבל השעה כבר מאוחרת, ואין לך זמן לשנות שום דבר (ובואי נודה על האמת, גם אם היית משנה עכשיו עגיל או שמלה, זה לא באמת היה משנה כלום למה שהיית אומרת לדמותך שבמראה) וחייבים לפזר את הילדים לגנים ולבתי הספר ולרוץ לעבודה, וכך מתחיל היום שלך, ברצף שבין "אני לא שבעת רצון מעצמי" ועד לקצה הרצף של "אני לא סובלת את עצמי". וואו, זה נשמע ממש קשה שאני שמה את זה כך על הנייר , אך זו האמת של רבות מאיתנו; אנחנו פשוט לא אוהבות את עצמנו!,אבל דיברתי עד כה רק על המראה החיצוני. אך האם בכך זה מסתיים, או האם שם זה מתחיל? כנראה שלא, כיוון שישנן נשים שכן אוהבות את עצמן, המסוגלות להביט במראה הפנימית, וגם אם המראה החיצוני לא מושלם, הן יכולות לצאת החוצה ולהתחיל את היום עם תחושת שלווה פנימית. בואו נגיד כאן ועכשיו את האמת: אשה שאוהבת את עצמה מבפנים, אבל באמת ובלי זיופים, גאה במי שהיא, מכירה בערך עצמה, יודעת שאשת חיל נכתב ממש ובדיוק עליה, לא חייבת להשקיע ולו חצי במה שאת משקיעה בחיצוניות, היא פשוט יודעת שהיא טובה ונהדרת, גם היא לובשת שמלה שקנתה בשוק רמלה-לוד ב- 40 שקל. היופי שלה מתחיל מבפנים, האהבה שלה לעצמה נמצאת בכל תא ותא בגוף, והיא תקרין זאת החוצה, לא משנה מה היא לובשת.,אז מה קורה לנו?,למה כל כך הרבה נשים לא אוהבות את עצמן ולא חיות עם עצמן בשלום, אלא בחוסר שקט פנימי, כל הזמן מחפשות אחרי מה שחסר, לא מסוגלות להסתכל על היש והקיים, לא אוהבות אותו, לא מבינות מה לא בסדר אצלן ולמה גם שכולם מסביב אומרים להם כמה הן נהדרות וטובות ויפות ומקצועיות ומוערכות הן לא יכולות לקבל את זה?,וכמובן, אשה שלא אוהבת את עצמה וחייה עם אותו מרמור פנימי מתמשך, אותו שדון קטן שכל הזמן רודף אחריה ומספר לה מה לא בסדר בה (הבטן שלא ירדה אחרי הלידות, הירכים העבות, השפתיים הצרות מדי, הגובה שלה, המשקל) ואם לא מספיק הנתונים הפיזיים הוא גם רודף אותה כל הזמן עם תכונותיה: את לא מספיק חכמה, לא מספיק טובה, כעסנית מדי, קפדנית מדי, לא מסתדרת בחברה, אימפולסיבית מדי, לא עונה למי שצריך לענות, עונה בלשון מושחזת למי שלא צריך כלל לדבר איתו, מוותרת מהר מדי או יותר מדי עקשנית, עקרת בית גרועה, איטית מדי או עצלנית מדי וכך הרשימה מתארכת ומתארכת עד אין קץ. את מוצאת רק את כל התכונות השליליות שבך ושוכחת מכל הטוב והנהדר, הנפלא והייחודי שיש בך.,,מאיפה כל הסיפור הזה מתחיל?,כנראה אי שם בילדות שלך, ואם לא אז בנעורים, ואם לא אז תמיד יש את הרגע המסויים הזה בחיים שבו הפסקת לפרגן לעצמך והתחלת למצוא רק את השלילי. בילדותנו, אנו רואים את עצמנו דרך עיניהם של הורינו. אם הם מסתכלים בנו במבט אוהב, אנו מבינים שאנו אהובים.,כל כך חשוב שלכל אמא ואבא תהיה עין טובה לילדיהם; עין שאינה ביקורתית ושיפוטית, אלא עין אוהבת, אהבה ללא תנאים. וכשאת כילדה הסתכלת בעינים של אמא וראית שם חוסר שביעות רצון (וכעת את מבינה שיכול להיות שבעצם היא לא היתה שבעת רצון מעצמה, ולא ממך) וראית שם חוסר קבלה, ולא קיבלת את המילה הטובה שכל כך רצית והיית זקוקה לה, ואז הבנת, בדרכך הילדותית, בפרשנות של ילדה בת 3-4-5, שמשהו כנראה בך לא בסדר, אם אמא ואבא משדרים לך בעיניהם, בשפת הגוף שלהם, ולעיתים גם במילים, שאת לא מושלמת. אינך אהובה.,וכילדה קטנה אין לך כלים להבחין האם זה פשוט האישיות הביקורתית של ההורים שהולכת איתם לכל מקום, וכמו ילד קטן שמבין שהכל זה ממנו ואליו ובגללו, לקחת את הכל לתוך נשמתך וכך רגע אחר רגע, יום אחר יום, למדת לראות את עצמך באופן שיפוטי וביקורתי.,כל בית המשפט העליון נכנס לתוך נשמתך, ולמדת לשמוע את קולות השופטים גם כשהם נאמרים בקולך הפנימי. למדת לא לאהוב את עצמך, לא לפרגן לכל התכונות הנפלאות שיש בך, למדת לראות את כל השלילי ולזרוק החוצה מהחלון את כל הדברים הנהדרים שבך, את התכונות הנפלאות והייחודיות, את העובדה שגם התכונות הפחות נפלאות שבך הן חלק מהשלם, הן חלק ממי שאת, למדת לא לקבל, אלא להתנגד ולהתעקש ולנסות כל הזמן להיות אחרת. לרצות אחרים, לרצות את עצמך, לרצות את בית המשפט העליון שבתוכך, וזה לא עבד, לא עובד וגם לא יעבוד.,אין אשה מושלמת, אך יש אשה שלמה!,יש אשה שלומדת להשלים אט אט עם מי שהיא ועם כל השינויים שהיא עוברת בחייה (ואשה עוברת כל הזמן שינויים, הן הורמונלים במהלך החודש, הן רגשיים והן פיזיים בהריונות ובלידות, ובמהלך שנות התבגרותה), ומחליטה לעבוד ולשנות רק את אותן מתי מעט של תכונות שחייבות שינוי אך במידה ובמתינות, באהבה לעצמך, ולא מתוך שיפוטיות וביקורתיות פנימית שאינה נגמרת, ולא מתוך שנאה עצמית. זו למידה. זה תהליך שמצריך סבלנות. זה שינוי פנימי בגישה שלנו לעצמנו, ביכולת שלנו להיות בקבלה עצמית, בלי שפוטיות וביקורתיות, לאהוב את כל מה שהשם נתן לנו, לראות את הטוב לא כמובן מאליו אלא כמתנה ענקית, לחיות בהשלמה הולכת וגדלה למי שאני, לגודל שלי, לגובה שלי, למבנה הגוף שלי, לתכונות שיש בי, ליכולות שהשם נתן לי, ולא לפסוח על שום מתנה. לראות אותה מול העינים כל יום מחדש. שום דבר לא מובן מאליו.,את טובת לב? בראוו.,יש לך יכולות מתמטיות? נהדר.,את טובה בלעזור לאנשים? אשריך שזכית.,את רבת חסד גם במובנים הקטנים ביותר כמו לעזור לאיש הקטן ברחוב שכרגע זקוק לעזרה גם כשאת ממהרת ביותר? צדיקה אמיתית .,את אמא טובה לילדיך? (לא מושלמת, אך טובה מספיק?) את נפלאה.,וכך הרשימה הולכת וגדלה, וכל תכונה וכל יכולת שלך הולכת ונספרת. את תלמדי להפסיק את ההרגל המגונה שרכשת במשך השנים, והוא להתעלם מכל דבר טוב שיש בך ולהעצים בצורה מוגזמת כל חסרון, בין אם זה חסרון שרק את מודעת לקיומו ובין אם זה חסרון שגם אחרים יודעים או רואים.,את תלמדי סוף סוף לאהוב ולקבל את מה שיש בך, באהבה וברצון, ולא מאונס או כורח. להסתכל על עצמך, בדיוק כפי שהיית זקוקה מהוריך בגיל הרך, במבט רך ואוהב, מקבל, מחבק, מעצים, מעודד, מפרגן, מגדל ומעריך, כזה שנותן לך סוף כל סוף את המפתח לדלת הפנימית של חדר הסודות שסגרת בפני עצמך כל השנים: זהו חדר הפרגונים, חדר האהבה; אני ראויה, אני שווה, אני יפה, אני נהדרת, אני נפלאה, אני אחת ומיוחדת בעולם הזה, אני בשלנית נהדרת, אני אופה, אני חברה טובה, אני בת נהדרת ואחות טובה ועוד ועוד. ואת, מהיום ואילך, תלמדי להכנס לשם יום יום, ולהתמלאות בכל הטוב שיש שם, בכל האהבה הזאת לעצמך, בתזכורות הבלתי פוסקות לטוב שבך, כי את כבר יודעת, בלי אהבה עצמית, לא תוכלי לאהוב באמת אף אחד סביבך. הלימוד הזה הוא כמו קביעת עיתים לתורה. את תלמדי לקבוע עיתים לאהבה עצמית, למלא את המצברים שלך בלי שמץ שיפוטיות וביקורתיות או "אבל" מסוג כלשהו.,אהבה גדולה ללא תנאים וללא מגבלות. את תלמדי לגלות בעצמך תכונות קטנטנות שלא שמת לב אליהן עד כה ולטפח אותן כמו את התכונות הגדולות והמוכרות, שפשוט סירבת עד כה להכיר בערכן ובקיומן.,את כבר מבינה היטב, שאשה שלא אוהבת את עצמה לא יכולה לאהוב את סביבתה. את תמצאי את כל החסרונות בבעלך, בחמותך, באמא שלך, בילדים שלך, בבוס שלך ובנהג האוטובוס המסכן התורן. את כבר מבינה שכמה שארון הבגדים שלך מלא, הוא לא יכול לעשות כלום מול הדלת הנעולה של חדר האהבה הפנימית שלך, שמזמן לא נכנסת אליו לאסוף מתוכו את כל האוצרות הנפלאים שבו ושכה נחוצים לך. את כבר מבינה שאת מעבירה הלאה את המרמור והקיטורים וחוסר שביעות הרצון ומפזרת אותם כמו בושם חזק לכל מי שסביבך, אך הבושם הזה לא עושה טוב לאף אחד, ובטח לא לעצמך, אלא חוזר אליך כבומרנג מתוך מערכות יחסים לא טובות שבנית על יסודות שאין בהן גרם אחד של אהבה עצמית.,מענין מאד להבין מדוע ברירת המחדל של המוח שלנו הוא למצוא את השלילי והרע, ולא לחפש את הטוב והנהדר, אך את זה אולי נשאיר למאמר אחר, רק אומר כאן במאמר מוסגר כי זוהי אכן ברירת מחדל שבאה ממקום מאד עמוק והשרדותי. אך בידיעה שברירת המחדל הזו גורמת לנו הרבה פעמים עצב וכאב, כעס ופחד, יאוש ושנאה, כל אותם דברים שאין מצב שהיינו מרשים למישהו אחר לגרום לנו או לומר עלינו – כך את חייבת להבין כי את היא הראשונה שעושה את כל הרע הזה לעצמך! וזה הזמן לחדול, להפסיק. אף אחד לא מינה אותך לשופט עליון או מבקר המדינה של עצמך. ואני ממנה אותך בזאת להיות שרת האהבה והקבלה העצמית של עצמך. כן, אם ביבי יכול למנות שר לכל דבר שרק עלה על דעתו בדרך להרכבת הממשלה, גם אני יכולה לעשות זאת על מנת לבנות את הממשלה הפנימית שלך, זו שלהבדיל אלפי הבדלות תשרוד לנצח, ורק תלך ותתעצם, עוד חלק שמתחבר לקואליציה, עוד הסכמות פנימיות שנבנות, עוד אהבה בין חלק לחלק, ממשלה עצמית המבוססת על ערכים של אהבה וקבלה, שלום ורעות בינך לבינך.,ומכאן למקורות.,1. "העושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל": אמצי זאת אליך. הקב"ה עושה קודם כל שלום בעולמו, ורק לאחר מכן הוא גם יכול לעשות שלום בעולם של ברואיו. אם את לא יכולה לעשות שלום בינך לבינך, אינך יכולה לעשות שלום בינך לבין העולם סביבך.,2. הקב"ה ש"עשה אותך כרצונו", ידע מה הוא עושה. הוא לא ביקש ליצור בן אנוש מושלם כי זו כלל לא מטרתו. הוא ברא אותך כמו שאת, כי בעיניו את הבריאה הנפלאה ביותר לתפקיד שנכון לך בעולם זה. אז אנא, אל תטעי בחוקי השעטנז ואל תערבבי מין בשאינו מינו: אבינו שבשמים, השותף השלישי לבריאתך, ברא אותך בדיוק כמו שהוא רצה . והוא לא רצה שלמות, ובטח לא רצה שתשנאי את מה שהוא ברא והתכוון. ההשתדלות שלך מהיום ואילך זה ל"כרצונו", גם אינך מבינה ויודעת מהו רצונו, אך בטוח כי רצונו אינו בשלמות של דוגמניות במידה 34. רצונו הרבה יותר עמוק ורוחני מכך, על מכלול התכונות שבך (אם תרצי עם מעט שכלול ושיפור ודירוג) אך בעיקר, שוב, עם אהבה וקבלה עצמית, זהו רצונו.,3. גם את לא מבינה מה התפקיד שלך בעולם הזה, ובמיוחד שאת מרגישה כל כך רע עם עצמך, לא אהובה, לא נחשבת, שקופה, כשלון מהלך על שתיים, זכרי את הפירוש הגאוני הבא: כשאת מברכת בבוקר את הברכה הראשונה: ,מודה אני"; כן, התפקיד הראשוני שהשם מצווה עליך, הוא לחיות בהודיה ולא בביקורת, אחרת הברכה היתה מתחילה ב"שופטת אני" או "מבקרת אני", שלא נדע.. וההמשך: "מלך חי וקיים"; וואו. יש לך אבא בשמיים. אוהב, דואג, קרוב, מורה דרך ,רוצה שתבחרי בטוב. האמיני בו, בטחי בקיומו, בטחי ברצונו הטוב, תפסידי להתנגד ולמרוד, והאמיני בכל ליבך שהוא שם והוא רוצה בטובתך ומסתכל בך יום יום בעיניים טובות, מחכה יום יום לנס שתתחילי גם את לאהוב את עצמך כפי שהוא אוהב אותך! זו ההשתדלות שלך.,"שהחזרת בי נשמתי בחמלה"; או קי. זה כבר עמוק יותר אבל חשוב חשוב: אם אבא שבשמים לא היה חושב שיש לך מקום ותפקיד כאן בעולמו, הוא לא היה מחזיר את נשמתך בחזרה לעוד יום של השתדלות ועשייה טובה.,יש לו כאן נבחרת כוכבים שהוא בחר לעצמו, ואת ביניהם! ואם את לא תביני שיש לך תפקיד מכובד וחשוב בתוך הנבחרת הזאת, אלא תמשיכי לחשוב שאת לא רצויה, לא ראויה, שקופה, לא אוהבת את מי ומה שאת בעולם הזה, לא תוכלי להתפנות ולהתחיל להבין מה התפקיד שלך בנבחרת! לאיזה רגע אחד מסויים, או מעשה אחד, או למען בן אדם אחד הגעת לכאן להיות חלק מהנבחרת הכי נהדרת ביקום! כל עוד את עסוקה בביקורת ושיפוטיות ושנאה עצמית, את אומרת את המילים אך לא באמת מכוונת לכך שתודה לך אבא שנתת לי עוד 24 שעות למלא את ייעודי בנבחרת שלך ולעשות את תפקידי על הצד הטוב ביותר.,מהיום את מתמקדת בעיקר ולא בטפל! תפסיקי לחפש את השלילי, ותתחילי להבין כי גם אם את עוד לא מבינה את התמונה הגדולה, ולמה הגעת לכאן, ומה תפקידך בנבחרת, אבא הגדול והנפלא שלך כבר יודע .אז קומי צאי מתוך ההפיכה (עכשיו את מבינה למה קוראים לזה הפיכה- כי הפכת את האהבה לשנאה עצמית), והתחילי להתנהג כאשה אהובה, אחת מתוך עם נבחר, נבחרת כוכבים, ואת ביניהם. יש לך תפקיד חשוב חשוב בעולם הזה, ולשם כך חזרת לכאן הבוקר לעוד 24 שעות. נצלי כל רגע מהן לעשות את תפקידך בנבחרת על הצד הטוב ביותר ולא לעסוק במחשבות שליליות. ובסיום הברכה: "רבה אמונתך"; כן כן, האמונה של אבא בך כה רבה וגדולה.,יש לו המון אמונה בך. המון המון. רק יש לו "בעיה" אחת קטנה; הוא יכול להאמין בך, אך לא יכול (לצערו כנראה) לגרום לך להאמין בעצמך. אם תקומי בבוקר, ותתחברי לתחושה הנפלאה והנהדרת שיש לך אבא שמאמין בך, שרוצה בטובתך, שאוהב אותך בכל מאודו, שרואה אותך כאחד שלם, ולא פירורים ורסיסים של נשמה, מאמין שיש לך תפקיד חשוב בעולמו.,צאי עם כל הטוב הזה מהמיטה והתחילי את יומך ברגל ימין, בתחושת הודיה, באהבה לאבא, לעצמך ולכל מי שמסביבך. זה כמו בושם חדש שאת מתחילה להתיז סביבך, ואנשים סביבך יתחילו להריח את הריח הטוב הזה להתקרב אליך לרצות להיות ליד הניחוח המשכר הזה ולספוג ממנו כל היום כולו. אנשים, ובמיוחד נשים, מתחברים למי שאוהב את עצמו ומשדר רוגע ובטחון, שלווה ואהבה, ולא לאנשים ממורמרים, ציניים, מיואשים ומאוכזבים מעצמם ומהעולם כולו שסביבם.,אז כמה טיפים לסיום,- פנקס המעשים הטובים; מדי ערב, לקראת סופו של יום, רשמי לעצמך את כל הדברים היפים והנהדרים והטובים שעשית היום. אלמד אתכן כי כשאני יוצאת מפתח ביתי, ליד המזוזה, אני מבקשת מהשם שיזמן בדרכי אפשרות לעשות מעשים טובים, וכך אכן קורה! (זכרו שאליהו הנביא מתגלה במקומות ובלבושים הכי בלתי צפויים). איש זקן שעזרתי לו ברחוב, אשה עם עגלה שפתחתי עבורה את דלת הקניון הכבדה, מעשי חסד וצדקה ועוד. וכך כל ערב יש לי עוד ועוד מה לרשום בפנקס. למה זה חשוב? כי אם לא רושמת – את תזכרי רק את הכשלונות ואת המקרים בהם לא היית במיטבך, וזה המזון הנפלא ביותר ליצר הרע שמחזק בתוכך את הקול האומר לך שאין מה לאהוב בך.,- שימי במקומות נסתרים שאף אחד לא יראה פתקים קטנים של אהבה לעצמך: אני שווה, אני ראויה, אני טובה, אני חכמה, וכל חיזוק אחר העולה על דעתך. זכרי להתבונן בהם מדי יום, והחליפי אותם מדי פעם בפתקים אחרים על מנת שלא תתרגלי ותחזרי לסורך; לפתקים שאומרים לך כמה את לא נחמדה ולא טובה ולא ראויה, השגורים על ליבך ועל לשונך כאילו היו אמת משמים. ולא היא.,- חמלה עצמית; אין מי שלא טועה ולא שוגה, ואין מושלם בעולמנו. אך יש מי שיודע לחמול על נפשו ולעודד אותה ברגעים כאלה של נפילה, ויש מי (רובנו) שהופך הזדמנויות כאלו לנאום הקטיגור המוכיח את מה שלימדת את עצמך במשך שנים: "את לא שווה כלום", "את לא מוצלחת", "אין לך מזל בחיים" וכל שאר אמרות השפר הנוראות ביותר לנפש האדם. גלי חמלה כלפי עצמך, במיוחד כשנכשלת, וזכרי שתמיד יש הזדמנות נוספת לתקן, ומותר לשגות, ומותר לבכות, ומותר שיהיה יום לא מוצלח במיוחד. אך זכרי גם כי המקרה הזה לא מעיד על הכלל, ושבהרבה עידוד עצמי וחמלה על נפשך כתבי לך את נאום הסניגור המגן על נפשך מפני אותו קטיגור פנימי ששופט אותך כל כך בחומרה.,- מראות: נסי לחודש אחד להוציא את כל המראות מביתך, או לפחות כסי אותן. כך תתרגלי להסתכל פנימה לנשמתך, ולא למלבושיך החיצוניים. מראה חיצוני אינו החזות של כולך, והאמת שרוב הזמן מסיח את דעתך מן העיקר, מנשמתך. אני יודעת שכמו שיש אנשים שהתרגלו לראות טלויזיה וביום שהחליטו להוציאה מהבית פתאום גילו שיש להם הרבה זמן איכות לעצמם ולמשפחתם, כך גם את תוכלי לפנות זמן איכות לדברים החשובים באמת בחייך ולא לחפש כל הזמן את הפגמים בעצמך.,אסיים ברוח פרשת נשא: אם את לא תוכלי לשאת את עצמך, לא תוכלי גם לשאת אחרים, ואולי גם אחרים לא יוכלו לשאת אותך. האהבה נטועה בך מיום לידתך, כי השם בחר בנשמתך לרדת ולהיות חלק מהנבחרת של עולמו. מרגע זה ואילך, בין אם הוריך עשו עבודתם נאמנה ובין אם לאו (עוד לא היו אז קורסי הדרכת הורים של אדלר... אל תשפטי אותם כל כך בחומרה)