3 המילים הללו, תמיד מותירות אחריהן מן חלל ריק כזה, שקט של מבוכה שיגרור אחריו הסברים. זה אף פעם לא יעמוד בפני עצמו. תמיד נוצר ואקום כזה של צורך הדדי, הן מצד השואל והן מצד הנשאלת, למלא אותו במילים מצדיקות: "אני כרגע לא עובדת... כן, בין עבודות. לקחתי לעצמי חופש", את תאמרי, כשהשומע מהנהן במרץ שנועד להוכיח לך שחלילה אין כאן רחמים או משו: "אהה.. יפה.. כן בטח, מובן. אז עקרת בית אה? כל הכבוד, זה הכי חשוב!".
על זאת קמה קסטלברי וקראה תיגר. היא, כמו נשים רבות אחרות, שואלת, למה? למה צריך להסביר, למה צריך להצדיק? היא לא מאשימה, היא באה להציף מודעות, כי הזלזול הבלתי מודע, לא, זלזול זה חזק מידי, חוסר ההערכה בעקרות הבית עובר גם אליהן עצמן, התפישה החברתית והקונספציות הבעייתיות האלה שובות את כולן, גם את אלו שיודעות כמה רחוקות הן מההגדרה של 'לא עובדות', כמה הן טורחות מבוקר עד בוקר ולא נחות לרגע. הדחף להסביר, להצדיק, להתנצל, גרם לה להבין שמשהו לא בסדר.
בפוסט נוקב ומשעשע כאחד, תארה קסטלברי יום בחייה של "אשה לא עובדת", באמצעות שיחה דמיונית בין בעל לפסיכולוג. לא לחינם בחרה הכותבת להעביר את המסר בצורה המסויימת הזאת. גם הבעל הקשוב והמסור ביותר לא תמיד מיטיב להבין מה כלול בסדר יומה של אם ממוצעת, ועקרות בית לעיתים לא זוכות להערכה הראויה להן מצד בעליהן שהיו מעדיפים לראות אותן 'עובדות'.
"אשתי לא עובדת!!!" מכריזה כותרת הפוסט, ואז מתוארת שיחה בין בעל (ב') לפסיכולוג (פ')
"פ: מה אתה עושה למחייתך מר
רוג'רס?
ב: אני עובד כרואה חשבון בבנק.
פ: ואשתך?
פ: היא לא עובדת. היא עקרת בית.
פ: מי מכין ארוחת בוקר עבור משפחתך?
ב: אשתי, כי היא לא עובדת.
פ: באיזה שעה אשתך קמה?
ב: היא מתעוררת מוקדם, כי היא חייבת להספיק
לארגן הכל. היא מארגנת את ארוחת הצהריים לילדים, מוודאת שהם לבושים היטב ומסורקים,
שיש להם ארוחת בוקר, שהם מצחצחים שיניים ושיש להם את כל הציוד לבית הספר. היא
מעירה את התינוק, מחליפה לו חיתול ובגדים, מניקה ומכינה חטיפים.
פ: איך הילדים שלך מגיעים לבית-ספר?
ב: אשתי לוקחת אותם לבית הספר, כי היא לא
עובדת.
פ: אחרי שלקחה את הילדים לבית הספר, מה היא
עושה?
ב: בדרך כלל היא מחפשת משהו שהיא יכולה לעשות, בזמן שהיא כבר נמצאת בחוץ, כמו ללכת לבנק או לעשות עצירה בסופרמרקט כך היא לא צריכה לסגור ולפתוח את כיסא תינוק יותר מדי פעמים. לפעמים היא שוכחת משהו ואז היא
צריכה לעשות את כל הסיבוב הזה שוב. כשהיא חוזרת הביתה היא צריכה לתת לתינוק ארוחת צהריים והיא מניקה שוב, מחליפה חיתול ומכינה אותו לשינה, מנקה את המטבח, מכבסת, מנקה את כל הבית. אתה יודע, כי היא לא עובדת.
פ: בערב, כשאתה חוזר הביתה מהמשרד, מה אתה עושה?
ב: נח, כמובן. ובכן, אני עייף אחרי שעבדתי יום שלם בבנק.
פ: מה אשתך עושה בערב?
ב: היא מכינה ארוחת ערב, מגישה לי ולילדים, מדיחה כלים, מארגנת שוב את הבית, אחרי שהיא מסיימת לעזור לילדים עם שיעורי הבית היא מכינה אותם לשינה, מלבישה להם פיג'מות, מחליפה חיתול לתינוק, מכינה חלב חם לילדים ומוודאת שהם מצחצחים שיניים. כשהיא במיטה היא מתעוררת לעיתים קרובות להניק את התינוק ואם יש צורך - להחליף לו חיתול בגלל שהיא לא צריכה לקום לעבודה".
"זוהי שגרת יומן של נשים רבות ברחבי העולם", מסכמת קסטלברי, "היא מתחילה בבוקר ונמשכת עד השעות הקטנות של
הלילה... זה נקרא "לא לעבוד" ?! אמנם 'להיות עקרת בית' זה לא תפקיד שדורש תואר ודיפלומה, אך זהו תפקיד מרכזי בחיי המשפחה! תעריך את אשתך", פונה הכותבת אלינו, הגברים באשר הם, "את אמך, את הסבתא, הדודה, האחות, הבת שלך.. בגלל שההקרבה והויתור שלהם לא יסולו בפז".
קסטלברי מסיימת עם קטע נוסף שפאנץ' בסופו: "פעם מישהו שאל אישה: את אישה עובדת או שאת רק "עקרת בית" ??
היא השיבה:
אני עובדת כעקרת בית 24 שעות ביממה ..
אני אמא,
אני אישה,
אני בת,
אני השעון המעורר,
אני הטבחית,
אני המשרתת,
אני האדון,
אני הברמנית,
אני הבייביסיטר,
אני אחות רחמניה,
אני פועלת בניין,
אני קצינת הביטחון,
אני היועצת,
אני האוזן הקשבת,
אין לי חופשה,
אין לי אישורי מחלות,
אין לי יום מנוחה,
אני עובדת יומם ולילה,
אני בתורנות כל הזמן,
אני לא מקבלת שכר ...
ואף על פי כן, הרבה פעמים אני שומעת את הביטוי: "אבל מה את עושה כל היום?"
כי האישה היא כמו מלח: נוכחותה לא זכורה, אבל היעדרה הופך את הכל לתפל וחסר טעם.
"מוקדש לכל הנשים שנותנות את חייהן למען רווחת משפחותיהם". חתמה הכותבת, וזה כולל כמובן גם את הנשים שעובדות במשרה מלאה, ועדיין עושות את כל מה שברשימה.
]]>
