שמעתי את הריאיון אתך ברדיו קול ברמה, ראיון אמיץ. צריך אומץ לומר את כל מה שאת אומרת שם.
בכל פעם שאני שומעת על עוד חוק הקשור להדרת נשים, או על עוד השתלחות במגזר החרדי על הדרת הנשים שבו, אני אומרת לעצמי את הדברים הללו. כשהתקשרו אלי מהרדיו וביקשו שאעלה להגיב – הדברים התפרצו מאליהם.
את באמת חושבת שאין הדרת נשים במגזר החרדי?
אין הדרת נשים. יש אנשים מבחוץ, (ומעטים גם מתוך המגזר) שמחליטים שיש בעיה, ומבזבזים אנרגיות מיותרות על מציאת פתרון לבעיה שלא קיימת. הציבור החרדי מספיק חכם לטפל בענייניו בעצמו, ואם הוא מחליט שטוב לו כפי שהוא, אז בשביל מה להתערב לו בחייו? אירועים של שירה בציבור החרדי מתנהלים באופן שהציבור מבקש שיתנהלו, אז מה החוצפה להתערב לו בתוך מעיו? ולהכריח אותו להעמיד נשים על הבמה?
במקום לחפש איפה הדרת הנשים אצל החרדים ולפתור את הבעיה שלא קיימת, שיחפשו איפה הבעיות האמתיות. שיטפלו באנשים שמשוועים לטיפול, כמו הנכים, ניצולי השואה, ילדים אומללים וקשישים עלובים ונטושים.
את באמת סבורה שאין בציבור שלנו הדרת נשים?
אני עומדת מאחורי כל מילה שאמרתי: לא רק שאין הדרת נשים במגזר החרדי, אלא,שלדעתי, יש הדרת גברים ואת זה אני אומרת כאישה.
למה את מתכוונת?
אנחנו הנשים מדירות את רגלי בעלינו הרבה מאוד תחומים בבית. ראשית, האישה נקראת 'עקרת הבית', מה פתאום עקרת הבית? מה פתאום היא העיקר? ואולי הבעל צריך להיות העיקר? לקחנו לידינו את התואר הזה. באיזו רשות?
מרגע זה שהתואר בידינו, הבעל יכול לעזור לאשתו בבישולי המטבח, אבל אין הרבה בתים. כן, ואני יודעת שיש גם יוצאים מהכלל שבהם הבעל הוא 'מלך המטבח', אחראי על הבישולים, על הסידורים, על הניקיון במטבח ועל הכנת התפריט היומי. זה תפקיד האישה ברוב הבתים החרדיים. מכאן שהיא מדירה את רגלי בעלה מכל זה.
ראו את שלחן השבת שלנו. אינני מכירה הרבה בתים שבהם הבעל קם ממקומו במהלך הסעודה כדי להגיש לשולחן. האישה קמה, ניגשת למטבח, מסדרת את המאכלים על המגשים בצורה שהיא אוהבת, קוראת לילדים שיבואו לעזור, מלמדת אותם איך להחזיק את המגש, ונהנית לראות את המסובים יושבים וטועמים מפרי מעשיה.
הבעל יושב ליד השולחן, לא נע ולא זע. עושה קידוש, הולך ליטול ידיו ולא זוכה להזיז אבריו,לא זוכה לראות את הסירים הגדושים מתחסלים, הוא לא זוכה להניח בכף ההגשה את התבשיל בקערה, הוא לא זוכה בלקשט את הביצים בסלסולי מלפפון ירוק. הוא יושב.
ראו את ערבי החגים. הבעל המסכן מקים את הסוכה, עובד עבודת פרך, והאישה, יושבת ליד השולחן ומכינה קישוטים. למה דווקא היא זוכה בעבודת הפינוק הזו? למה שדווקא היא תיהנה מהצבעוניות ומהיופי? ראו איך אנו מדירות את הבעל מקניות הבגדים לילדות. איזו הנאה צרופה ללכת לחנות לקנות בגד לחג לחגית וליהודית, כמה אנו משקיעות בהנאה הזו. הוא לא זוכה. אילו בכל הדברים הללו היה זוכה הבעל, כבר מזמן היו צועקים: "הדרת נשים"!
מי קבע שהבעל רוצה לעשות את זה? אולי הוא בכלל לא אוהב את המלאכות הללו?
מה שאני מתכוונת לומר זה שההדרה שני פנים לה. מי קבע שלהדיר מישהו משירה וזמרה זו הדרה? שלהדיר מישהו מלהיות חבר כנסת זו הדרה, ולהדיר מישהו אחר ממשהו אחר, למשל מקניית בגדים לילדים, זו אינה הדרה? אנחנו בצמד המילים: "הדרת נשים" – מכניסים לאנשים בכוח לראש מה טוב ומה רע, וכך יוצרים מצב שבו נשים בסוף ישנאו את מה שהן עושות.
אם אישה במטבח זו קללה ובושה, אז נשים יתחילו לשנוא את המטלה. אם אנחנו מלמדים אותן שהבעל זוכה בכך שהוא לא במטבח, אז כל הנשים תרצנה לצאת מהמטבח. כך יתחילו וויכוחים בין בני הזוג מי יעמוד להדיח כלים ומי יבשל את הצלי להיום.
אני, כמנחת משפחה, אומרת לכולכם שהחוכמה היא לא לגרום לנשים שעושות לביתן להבין שהן בדיוטא התחתונה, אלא לרומם אותן, שיתגאו במה שעושות. הן תמשכנה לעשות את הדברים, כי לכך נוצרנו, ראו בציבור החילוני, שכל כך הרבה זמן משתדל להראות שגברים ונשים שווים אצלו, כשגננת מתקשרת לבקש עוגת יום הולדת –היא עדיין תטלפן לאימא. כנראה שזה טבוע בכולנו. אז לפחות שימשיכו בשמחה.
לא הגזמת כשאמרת בראיון: התחרות מביאה לגירושין?
ממש לא. לא ערכתי בדיקה מה יותר ממה מביא לגירושין, אבל בוודאי שזה אחד הדברים, ברגע שבעל ואישה שווים לחלוטין, השוויון הזה מביא לחילוקי דעות, לוויכוחים של מי יעשה, מי היום, ולמה דווקא אני. כשיש חלוקה, כמו בשיטה המסורתית, הדברים ברורים. אפשר וחובה לעזור זה לזה, אבל לא לערבב.
כל דברי השוויון - שווים כקליפת השום. בעל ואישה שונים זה מזה. איש ואישה שונים לחלוטין. את המילה שוויון יש להחליף במילה: 'כבוד!'. במקום לחפש שוויון, אני מלמדת הורים להתנהג בכבוד זה לזה, להעריך מה שהשני עושה, לומר לו זאת שוב ושוב ולהתבונן היטב מתי השני צריך עזרה.
העולם השתנה. מתקדמים. נשים רוצות להתקדם ומה שאמרת משאיר אותן במטבח ועוצר אותן מלהתקדם.
אמרתי בראיון שנשים לא מתקדמות אלא מתקלקלות. שמעתי על כאלו שפקחו עיניים בתדהמה. אני עומדת מאחורי דברי:
לא הקריירה אמורה להיות זו שמושכת את הנשים. אישה כשרה וטובה מקומה פנימה. אינני נגד נשים עובדות, חלילה, הן יוצאות להביא פרנסה הביתה, אני לא נגד נשים שמתקדמות כדי להצליח להביא סכום נאה יותר בחודש, אני גם לא נגד אישה שיוצאת לעבודה, כי נהנית לעשות מה שעושה, אני נגד ההסתכלות של: אישה גדולה היא אישה שהתקדמה ונהייתה מנהלת משרד ענק. אישה קטנה היא אישה שהייתה כל חייה גננת וחזרה לביתה בזמן. אישה גדולה היא אישה שהתקדמה ומחזיקה בתואר שני, אישה קטנה היא זו שלא "התקדמה" שנשארה מנהלת חשבונות קטנה כל ימיה.
ראו כמה מהנשים עולות בדרגה ונעשות חרשות לצרכי משפחותיהן. לפעמים נעשות מזלזלות בכבוד בעליהן. אני מברכת כל אישה עובדת שתצליח, אבל שבשום אופן שלא תשכח מה שחשוב יותר בחיים.
אז את רוצה להיות חברת כנסת או לא?
זו בכלל לא שאלה. אין לי בעיה שכל אישה תעשה מה שטוב לה. מה שהיא אוהבת לעשות, או מה שצריכה וחייבת לעשות, אבל לא תוך כדי תחרות עם הגבר. אני רוצה שאישה תפסיק לשאול: למה הוא מתקדם ואני לא מתקדמת?
אני אומרת לאישה: "עזבי, לא בטוח שבזה שהוא חבר כנסת הוא נחשב למקודם, אולי את, שאת מגדלת את ילדייך את המקודמת יותר".
אין לי שום דבר נגד נשים שפועלות ועושות, לומדות ומתמחות, זה לא ממעיט בערכן, אני גם פעלתי ועשיתי והגעתי למקום שאני בו, אבל השתדלתי לעשות הכול עם השקעה בביתי, ועם גאווה בלתי מוסתרת מכך שאני אישה חרדית שהבית בראש מעייניה.
אני מדברת על כך שנדע מה ייעודינו. אני מדברת על כך שנפסיק להאדיר וליפות את היופי שבקדמה החיצונית, ושנדע להרים ראש ולומר: "כן, אנחנו הנשים החרדיות, איננו מתביישות במה שאנו עושות. יש תפקיד לבעל, יש תפקיד לאישה, לא הכיסא עושה את האדם, לא המעמד החיצוני ולא השירה בחוצות הם העושים את החיים לאמתיים.
יש חיים אחר הקדמה ויש דברים חשובים מקריירה.
]]>
