יצאנו ממצרים, באותות ובמופתים, לא כגנבים בלילה, אלא ברכוש גדול, לא מרחמי והסכמת פרעה, אלא מתחנוניו, רק שנצא. "ויוציאנו ה' אלוקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטויה", יצאנו בזכות הקב"ה, ראינו כיצד הפליא לנו הקב"ה את מכותיו בפרעה, מכה אחר מכה.
יצאנו, מעבדות לחירות, מעבדות כפויה במצרים, לחירות בעבודת השם יתברך, שאין בלתו.
צעדנו במשך שבעה ימים, עייפים אך מרוצים, האם, בחומריות של ימינו אנו יכולים בכלל לתאר את התחושה, ראינו את עשר המכות במצרים, וראינו גם כיצד קיים הקב"ה את שבועתו לאברהם אבינו ע"ה "ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה.
וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול" (בראשית טו, יג-יד), במשך ארבע מאות שנה, אנחנו עבדים במצרים, ניזונים רק מהבטחה זו שעוברת מאב לבן, ונאחזים בה, מתוך האמונה שהקב"ה מקיים דברו... והנה זה מתממש לנגד עינינו, נגאלנו ממצרים.
ולפתע, ביום השביעי, אנו מגיעים ל...ים? מים מכל עבר? זה הכל?
הקב"ה הבטיח שיגאל אותנו, וכעת, הים מלפנינו וצבאות פרעה מאחורינו, זהו? לשם כך האמנו, אנו ואבותינו? מה נעשה?
איזה ניסיון עצום באמונה, ואנו, בני ישראל, יודעים, שהקב"ה מחשב את הכל, ואם הקב"ה הביא אותנו אל הים, אז הוא יודע לשם מה, ובני ישראל, מאמינים בני מאמינים, אנו מתחילים לצעוד בתוך המים, והמים נסוגים מאיתנו, צעד ועוד צעד, עוללים וטפים, גברים ונשים, איזה מחזה עצום, אכן, "ומבשרי אחזה אלוה" (איוב יט', כו')
דמיינו את המים, חומה לנו מימיננו ומשמאלנו, רואים בחוש את האלוקות תתברך, רואים איך השם הטוב לא עזב אותנו, והוא קורע לנו את הים, כנגד הטבע, ואנו הולכים בתוך הים ביבשה, מה רבו מעשיך, י'ה.
"מה שראתה שפחה על הים לא ראה יחזקאל בן בוזי" בני ישראל עוברים בתוך הים, ורואים את פני השכינה, ומיד אומרים שירה לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר 'אז ישיר משה ובני ישראל", וכל האומר שירת הים, ומדמה כאילו הוא עצמו עובר בתוך הים, ואומרה בשמחה זוכה ומוחלין לו כל עוונותיו, בכל יום ויום.
עברנו את יַם סוּף, השארנו מאחורינו את כל הבהמיות של מצרים, ואנו מתקדמים לקראת קרבן שתי הלחם, שהם התורה שבכתב והתורה שבע"פ, אך אין לומר " סוּף" כי אם "סוף", סוף שהוא התחלה.
התחלה מקודשת של עבודת השם יתברך, התחלה של עבודה על המידות, התחלה של אמונה, של עבודה אישית, איש ואישה על המידות שלנו, והחשוב ביותר.
התחלת ההתכוננות לקראת המעמד הגדול ביותר, של קבלת התורה במעמד הר סיני, ומשם, לגאולה השלמה, הפרטית והכללית.
ועד שזו תגיע, ישנה גאולה גדולה שתקדם את הגאולה השלמה, גאולת אהבת החינם, גאולת קבלת האחר, גאולת ההבנה שכולנו בניו של הקב"ה, ואת כולנו הוא אוהב.
אז יש בן שטועה וסוטה קצת מהדרך, ויש בן שהולך בתלם, והקב"ה, ברחמיו הרבים, אוהב את שני הבנים באותה המידה, ואל לנו להרחיק את בניו של הקב"ה ממנו, כי אם לקרבם, ולקבלם, בלי תנאים, מתוך ידיעה שמתוך שלא לשמה – יבוא לשמה.
]]>
