לא ניתן היה לאמוד את נאמנותה במשך שנים לאדם שעבדה עימו הוא היה הבוס שלה והיא שמרה לו אמונים, גם במצבים קשים יותר בחיים לא הפלילה אותו ולקחה על עצמה, אך משהו השתבש בדרך.. בתוכנית עובדה בשבוע שעבר (יום ה') חשפה זקן את השתלשלות הארועים עד לנתק באותו יום ששאלה אותו, מדוע אתה הולך? ולא קיבלה תשובה.
היא הבינה את הכל כאשר ראתה את המסמכים שהוגשו נגדה בכתב האישום, בעיסקת הטיעון ובכלל במה שאמרו וכתבו עליה עורכי הדין של אולמרט. חוקרי המשטרה אמרו לה: הוא ממש 'לא שם עלייך', למה את מגינה עליו ככ', עם כל הכאב היא החליטה כי היא מוציאה את עצמה משם, מאותה חברות ללא תנאים שהובילה אותה הישר לרצות עונש מאסר.
***
גבי חבר ילדות של איתן במשך שנים הם לא משו אחד מהשני, למדו ביחד, התגייסו לצבא ביחד ואף נישאו בהפרש של חודש האחד מהשני לבנות דודות, אכן חברי נפש הם היו.. היו.. כיום גבי מכניס את בנו בכורו לעול המצוות ואילו חברו איתן יחגוג אף הוא בר מצווה לבנו בעוד שבוע, הם לא השתתפו האחד בשמחת חברו וזאת כי גבי ואיתן כבר לא, הם לא חברים.. זה סיפור עצוב על חברים אוהבים ועל אהבה שהלכה ונמוגה, אבל ממש התמוססה שהאבק חברות הפך לאפר שחור משחור, של הרס וחורבן.
כאשר חבר הופך לאויב הוא במובן מסויים הופך להיות האויב הכי קשה שלך, הוא מכיר את חסרונותיך ואת נקודות החולשה, התורפה וכל מה שאפשר על מנת להרוס אותך קליל, ככה זה כאשר חברים הופכים לאויבים, זה הופך להית כואב ומר.
למה בעצם זה קורה?
'ככל שאוהבים יותר נפגעים יותר' האם האמירה הזו היא באמת אחת מאמות המידה לבחינת חברות אמת? אכן, יש שתי גישות מעניניות לאמירה זו:
ההגיונית: ככל שאנו מכירים את חברינו אנו נוטים להפגע מעצם העובדה שהם אלו שאמורים להיות לצידנו כביכול, אך במידה והם בוחרים לפגוע בנו אנו מרגישים נבגדיפ בשל האמון שנוצר ביננו.
הרגשית: הפגיעה חמורה יותר מאדם אוהב כי אנחנו קשורים וכרורכים בו רגשית, האבהב בין חברים היא לר רק הנאמנות, אלא גם הדאגה האחד לשני, מה שהופך את הפגיעה לכואבת יותר פי כמה.
לכאורה שני הגישות גם ההגיונית וגם הרגשית חופפות האחת את השניה, אך ההבדל המהותי בינהם הוא הקו הדק העובר בין ההבנה לבין התחושה של מה שהם אמורים להעביר אלינו, אם נתבונן לרגע נבחין כי בגישה ההגיונית ברור לנו כי את מי שאנו אוהבים יותר מידת האמון ביננו לבינו תהיה גבוהה יותר לעומת זאת עם הגישה הרגשית לא ניתן לאמוד אמות מידה של אמון מול אהבה אלא זוהי תחושה שממלא אותנו ביחס לחבר או מי שאנו במערכת יחסים איתו גם אם היא נוגדת כח הגיון. לכן כאשר אנו אומדים את החברות בגישה הרציונלית היא תהיה קשה יותר אך גם החברות תהיה עמוקה יותר.
לפני שאנו בוחנים חברויות, או במידה ונקלענו לחברות ללא בחינה כלשהי (לפי הגישה הרגשית) נציב לעצמנו כלים, כדי שנוכל להמלט ממצבים בהם השכל כבר לא יוכל לאמוד או להתגבר עליהם. הפיקחון ממצב העיורון המוחלט חייב להיות מוכר גם תת הכרתית על מנת לדעת את הגבולות האמיתיים שלנו ביחס לחברינו, והכי חשוב הוא לדעת שחבר טוב באמת לעולם לא יגרום לנו להשתמש בגבולות הללו. נקודה למחשבה, בחני חברויות מחדש..
]]>
