על מנת ללמוד ממשהו אתה צריך לנסות להבין אותו, לרצות אותו, והלמידה הכי טובה הינה מאנשים שאת מעריכה.
אז למדתי,
למדתי מהשכנה בת כ-65, שעלתה מניו זילנד עם בעלה, והתגיירה לאחר שבעלה לפני מספר שנים הפתעה כה גדולה שהוא היה תינוק יהודי שאומץ בזמן השואה, ולאחר חיים שלמים של אי ידיעה ומציאות כה שונה היא החליטה שאלוקיו אלוקיה. למדתי שאין גיל מאוחר מידי לשינוי, ועם אומץ ודבקות באמת מגעים רחוק (תרתי משמע).
ומהאחות של חברה, שחכתה 7 שנים לפרי בטן, ולא היה פעם שראיתי אותה לא מחייכת, כן אני מאמינה ואין לי ספק שהיו לה רגעים קשים של בכי שאותם לא ראינו, אך היכולת תמיד לחייך וגם שכולם יודעים שהמצב איננו פשוט, ובין המוני טיפולי, ובהזרקות של המוני חומרים, תמיד היא עשתה זאת בחיוך, והדיבור והתקווה והאמונה, אין צורך בהרבה מילים, כל חיוך שכזה זה רגע של לימוד.
או מהחברה שלא משנה באיזה רגע עמוס, ולא משנה כמה עיסוקים קריטיים יש לה וכמה המציאות שלה הרבה יותר רצינית ודורשת, תמיד תיתן לך את ההרגשה כי מה שאת אומרת, או שואלת או דנה איתה כרגע זה הדבר הכי חשוב שיש לה כרגע, והיא תיתן לך את מלא תשומת לב ובמלא הרצינות למדתי לפנות גם אני זמן לאנשים ושלא משנה מה, כאשר רוצים תמיד יש זמן לכולם.
וההיא שאת יודעת שלא ישנה כמעט הלילה, אך תמיד תישאר סבלנית, וזו שתשמע בסבלנות הסבר של משהו שהיא כבר יודעת, כי לפעמים אנשים רק רוצים לשתף. וזו שתשתוק ברגע קטנטן של מריבה, וזו שתודה בשם כולם כשצריך. וקיימות אין סוף דוגמאות למעשים קטנטנים, שיכולים להוות, ומהווים שיעורים גדולים - לו רק מסתכלים.
לעיתים אנו מחפשים אנשים עם חוויות חיים מסעירות על מנת שנלמד מהם שיעור חיים, ברור שהרבה יותר חודר ומצמרר זה לראות מעשה מרגש של חולה סופנית או להבדיל אישיות דגולה, מבצעת משהו בלתי שגרתי. אך יש משהו יותר מיוחד בדברים כביכול רגילים, שאנשים לגמרי רגילים עושים.
אז אין לי דמות אחת שמהווה לי דוגמא, התקשיתי לבחור, בין כל אותן הנשים הרגילות בהווה הרגיל לגמרי, בפעולות שלהן, קטנות ושגרתיות ככל שיהיו הן השיעורים כי מאלפים לחיים.
]]>
