יחד אתן עולה בקשה אחת קטנה שכנראה בדור שלנו היא גדולה מדי... תנו לנו שעה אחת! לא יום ולא שבוע. שעה של בכי עם עצמי בשקט, בכי מתאבל על אישיות ענקית, בלי שיפריעו, בלי שישאלו, בלי שישפטו, בלי שיסיקו מסקנות ובלי שירוצו להקליד מסרונים שלא היו ולא נבראו.
חני, את לא יוצאת לי מהראש ולא תצאי לעולם.
רק פחות משבועיים חלפו מסיעור המוחות שלנו זו מול זו, כאן, במערכת. ישבנו ודיברנו על משמעות האימהות, על משמעות ההתמסרות לעשרות התפקידים שאנחנו חולשות עליהם. איך אמרת לי? בחופשת לידה יש לך תפקיד אחד שקוראים לו אימא, ואז רצו במוחי כל ההגדרות שמקופלות בתוך משרת האם שלך שראיתי:
אחריות, אהבה, חמלה, דאגה, שמחה, איפוק, קנאות, מסירות, עזרה, טרחה... היית אימא טוטאלית, מושלמת.
אהבתי את המושלמות הזו שלך, את השליטה בכול מה שקורה, את האיפוק. ואפילו קינאתי כיצד את בשגרת היום יום שלנו יודעת לעשות את המעשה הנכון בזמן הנכון. אהבתי במיוחד את מה שלימדת אותי כי לא תמיד חייבים לדבר ולא תמיד חייבים להגיב.
ההתמסרות שלך לתת לשני את המקום שלו, להעניק לזולת את הזמן שלו, לכבד את הפרטיות שלו. זה חלק מהמסר שלקחתי ממך והוא ילווה אותי לנצח בכל מצב.
אני יושבת וכותבת עליך ומתקשה להאמין שאלו אמורות להיות מילות הספד. מידי פעם מציצה לבדוק, אולי כתבת לי מייל? מתגעגעת לזה, כי כל מייל היה מדויק, מתוכנן, קצר וקולע. אני חוזרת למילים ורוצה ללמוד מהם עוד ועוד על דמותך המופלאה.
אף פעם לא היית שיפוטית ולא הודעת על דרישות או מסקנות. ידענו מה חשוב לך, רק כי הבאת את הדברים בדוגמא האישית האצילה שלך, בנוכחות הצנועה שלך.
שלושה ימים חלפו ואני מחכה לשעה הזו, לשעה של זכרונות נטו בלי מפריעים, לשעה של חשבון עם הנפש ששייכת רק לי, שעה שבה אני אתן לעצמי לא להיות מושלמת...
קשה עליי פרידתך.
]]>
