מדוע? מה גרם לי לחוסר שינה, להתהפך על יצועי בלילות? פשוט מאוד: סיפורה הינו סיפורי, עם שינויים משמעותיים. קינאתי בתעוזה שלה לפנות לציבור, להיחשף (גם אם בשם בדוי) לשבת מול עצמה ולהסתכל פנימה ולרשום את רחשי ליבה, אותיות מקלדת על מסך.
שידוך בשעה לא טובה
מאז ועד הרגע הזה, אני משווה את עצמי אליה. והחלטתי שגם אני ארשום את הסיפור שהפך את חיי לסיוט ממושך. אני נושמת עמוק, שותה מים קרים, ומתחילה לשתף אתכם בסיפור בלהות. הדבר היחיד הבדוי הוא שמי.
אני, יהודית, נשואה ואם ל7 ילדים, מגיל 14 ומטה. נשואה ליהודי שלפי ראות עיני וההמלצות שקיבלתי בתקופת השידוכים, ירא שמים בסתר וכמובן בגלוי, עוסק בהצלחה במקצועות קודש בלבד, כל כולו מוקדש לה' ולתורתו.
הוא מקפיד –לכאורה - על קלה כבחמורה, הלכות כמנהגים, הכל בהידור הכי רב.
מה שלא ידעתי עליו זה שיש לו נטיות חולניות מאוד בנושאים שהצניעות יפה להם. אני תוהה היום אם חבריו, מוריו ורבותיו הכירו את הפן הנוסף והשחור משחור באישיותו והסתירו ממני, או שהוא הצליח להסתיר ולהתגבר בצעירותו. כעת זה לא ממש משנה.
בתחילה אני "זרמתי" אולם כשנולדו וגדלו הילדים מעט, שמרתי עליהם מכל משמר. לא השארתי אותם לבד עם אביהם ולו לרגע. או שהם היו אתי, או שדאגתי לתחליף הולם שלא כלל אותו. גם כשהלכתי ללדת הילדים התארחו אצל קרובי משפחה בלעדיו.
להסתיר את הסוד הנורא
אני אישה שאוהבת לארח: משפחות, ילדים, בחורים, אנשים בודדים- ובמשך השנים אירחתי הרבה אירועים לילדים. משהו לא מסתדר לכם? איך, ביודעי את חולשת בעלי, הכנסתי קבוצות ילדים למקום של סכנה אפשרית? שאלה טובה.
היום, כאשר אני משחזרת את הדברים ומנסה לנתח את התנהגותי (ושוב תודה לחדוה), אולי בתת הכרה רציתי להסיח את דעת בעלי מהילדים שלנו. מפחיד לחשוב שאני, אישה שפויה שומרת מצוות וצנועה, הייתי מסוגלת בתת מודע לגרום לנזק בלתי הפיך לילדים זרים, כדי לשמור על ילדיי הפרטיים!
מעולם לא ישבתי, עד עכשיו, להבין את עצמי, וזה ההסבר היחדי שיש לי. בטבעי אני אישה חמה, לא אכזרית ולא רשעית. אולם, המצב הנתון הפך אותי להתנהג כמפלצת. וזה רק ההתחלה.
הזוועה הייתה יכול להמשיך עוד זמן רב, לולא ילדה קטנה שסיפרה לאמה על משהו חריג שהתרחש עם חברתה. אני ממש לא ידעתי איך ומדוע, אבל פתאום הרשויות הגיעו לחפש את בעלי, והאשימו אותו בדברים חמורים מאוד. בלב ליבי ידעתי שהכל נכון, ושאני שותפה חלקית בעקיפין.
העיר היתה כמרקחה, רכילויות ופרקים שלמים של לשון הרע הילכו עלינו אימים. לא מספיק שאב המשפחה ומפרנסנו היחיד נלקח מאתנו בחטף בצורה מבישה ומבזה, היינו מטרה לחצים מורעלים מצד השכנים, ידידים, מכרים וסתם תושבים שעד כה לא הכירו אותי אישית.
מה אני אמורה לעשות? כיצד אראה את פניי בחוץ? אני חייבת לעצור ולציין שהיו נשים מיוחדות שתמכו בי עם אוכל, עזרו עם כלכלת הבית שפתאום נפלה על כתפיי, ועודדו אותי שהכל יהיה בסדר.
בעלי בכלא, אני בכלא עצמי
אבל זה לא קרה. ואני אשמה בזה. לא מספיק שבעלי בכלא, אחרי משפט, אני התנהגתי בצורה הפוכה. חברות בודדות שעדיין נשארו לי הציעו שכדי להוכיח את חפותו, אני צריכה לשדר עסקים כרגיל.
לא להתנצל לקרבנות, לא לבקש התחשבות והבנה, לא לבקש מחילה על הפגיעה הקשה שהחצי השני שלי פגע! פשוט להמשיך את החיים כאילו מאומה לא אירע. להופיע באירועים חברתיים, ללכת כרגיל לבית הכנסת. לא להסתגר. הסתגרות פירושה בריחה, פירושה הרגשת אשמה. זה גזר דין עצמי לחובה.
למה הקשבתי להן? למה לא היה לי אומץ לפעול בדרך האמת? כי זה היה קשה מאוד, ואני לא חיפשתי קשיים נוספים. זה התחיל בזמן שהוא נעצר, עוד לפני המשפט. אם עד אז הרשתי לעצמי להיעדר משיעורים, אסיפות הורים או אירועים חברתיים בגלל עייפות או סתם עצלות, כעת הפכתי לפרפרית חברה.
לא פספסתי הזדמנות להיות בחברה. זה מנע מנשים לדבר עלי מאחורי הגב, כי לעולם לא הפניתי אליהן גב, ואני דמיינתי לעצמי שזה מוכיח את חפותו של בעלי.
בעלי פדופיל - ומה אני?
מהר מאוד ראיתי שלא השגתי את המטרות. נוכחותי הכבידה ביותר במסיבות ובגינה, בבית הכנסת ובמוסדות החינוך. התחלתי לשים לב שהורי הקרבנות (ולצערי הם רבים) נמנעו להשתתף באירועים בגללי.
כעת התלהטו העניינים וויכוח סוער התלקח סביב הנושא הטרי: האם יהודית אמורה להשתתף במסיבות ומפגשים באופן חופשי עם ראש מורם, ולא ייעשה לה דבר, או האם היא הקרבן הראשי ברשימה ומגיבה בהיסטריה?
אולם, המשכתי בדרכי; כבר לא הייתי מסוגלת לעשות שינוי.
ככל שאני הצגתי שהכל כרגיל, ושאני בטוחה שבעלי יזוכה כי הוא צדיק תמים והכל עלילה מרושעת ומכוונת, כך התסיסה נגדי גברה; ככל שהתסיסה גברה אני הגבתי באלימות מילולית, ןלפעמים פיזית. מדוע? הייתי (ועדיין) מתוסכלת.
עולמי התנפץ לרסיסים, אני אמורה להמשיך לגדל את ילדיי כאשר מול עיניי ועיניהם מתהלכים ילדים תמימים שהתמימות נגזלה מהם על ידי לא אחר מבעלי ואביהם. אף אחד לא הבין שגם אנחנו קרבנות. במלא מובן המילה.
ילד שנפגע לנצח
למזלי הרב, חלק מהמשפחות שנפגעו בחרו לעזוב את העיר, אולי כי לא יכלו לראותי מהלכת כאילו בבטחה כאשר חיי הילדים שלהם נהרסו לעולמים.
מצד אחד שמחתי: פחות משפחה להתמודד מולה. אבל, יש לי מצפון מתחת למעטה הקשוח שנאלצתי ללבוש, והרגשתי רע שבגלל משפחתי נפלו עליהם הוצאות מרובות, הסתגלות וכל המשתמע מהעברת דירה בנסיבות מחמירות.
הרבה פעמים שקלתי לעצור ולשנות כיוון- אבל הרגשות גואות ומתגברות עליי. כשאני מנסה לשחזר את התנהגותי –מהתפרצויות על ילדים קטנים ועד לסבב טלפונים להכפיש אנשים שקשורים לכל הסיפור בלהות, אני שואלת את עצמי: יהודית, הזו את שמתנהגות בטיפשות כה גדולה?
את רבה עם ילדים קטנים, מחייגת לאנשים באובססיביות ומפריחה סיסמאות של אהבת ישראל. איפה אהבת ישראל שלך? מדוע את לא מורידה פרופיל, ניגשת לנפגעים בהכנעה, מתנצלת בכנות ומבקשת סליחה?
בפעם האחרונה שאיבדתי שליטה והגבתי בטירוף על מילה סתמית של ילדה קטנה, התוצאות לא איחרו לבוא. רק כמה ימים קודם נודע לי שחברות וועדת האירגון דנו על סוגיית "מה נעשה עם יהודית, שבגללה נשים רבות לא מגיעות לאירועים?"
הילדים שנפגעו - נפגמו לנצח. יש סיכוי לתקן? (אילוסטרציה: shutterstock)כשהיה נדמה לי שהילדה אמרה לי מילה מזלזלת, ראיתי אדום. צעקתי עליה בחמת זעם, שופכת עלי' את כל מה שעמד לי על הלב. באותו רגע לא חשבתי איך זה נראה: אישה מבוגרת מתנפלת בצרחות על ילדונת מפוחדת ורועדת מהלם ופחד.
טיפול משפחתי למשפחת עבריין מין
ואולי מעז ייצא מתוק: אם הילדה, אישה אצילית וחכמה מאוד, שלחה לי מכתב כתוב בצורה מכובד מאוד, מבקשת ממני שאם יקרה שוב שבתה אומרת לי משהו שלא נשמע מכובד, לפנות אליה ישירות, והיא תטפל בענין.
וגם, היא מבינה את הסיטואציה הכואבת שאני נמצאת בה ללא אשמתי. היא מציעה לי לקבל עבור עצמי ועבור כל בני המשפחה טיפול על ידי יועצת מוסמכת, עם הכוונה טובה, מאחלת לי את כל הטוב בעולם ומודיעה לי שתמיד אוכל לשוחח אתה אם זה יקל עלי!
אני מקווה שהמשך הסיפור יהיה שונה מאוד, אני מאחלת לעצמי את הכח לשנות כיוון, ועם הכוונה נכונה אני אוכל לשקם את חיי ולתקן ולו במעט את הנזקים שגרמתי בסביבתי.
האם אני אמשיך להיות נשואה עם בעלי? יש לי הרבה שנים לחשוב על כך. אני מקוה שבשנים האלה הרפואה תתפתח, ימצאו פתרונות אמת לבעיות החמורות שבעלי סובל מהם, והחיים יתחילו להאיר לנו.
לומדת לקח
וכמה מילות סיום לאחיותיי בצרה: לאחרונה רואים בכותרות את הסיפור הזה חוזר על עצמו. הכותרות מספרות על המפגע ואולי הקרבנות הגלויים.
עלינו, הקרבנות הסמויים, לא שומעים. אל תישארנה בכלא שנכפה עליכן. לכנה לקבל עזרה דחופה, ללא וויתורים. זה קשה, זה מבייש ומשפיל, אבל אתן חייבות להציל את חייכן וחיי ילדיכן, עד כמה שניתן.
אל תשחקו בכאילו, כי האמת מתגלה והנזק עצום. כדאי לשקול פרידה מבן זוג שנגוע במחלות הללו.
אני מאחלת לנו שנזכה לקיום התפילה "ולא נבוש ולא ניכלם לעולם ועד" אבל עד אז, הבה נתאגד בפורומים וקבוצות תמיכה, לחזק אחת את השניה, בהנחיית אנשי מקצוע, כי בנפשנו ונפשות ילדנו הוא.
]]>
