"פרענק טוסט", חוזר אחריה הקטן והאמצעית שואלת אותה למה את מתה.
אני מתגלגלת מצחוק במחשבה על הפרענק טוסט.
"כבר מכינה", אני מתייצבת במטבח ורואה איך פתיתי השלג מקפצים על החלון ונראים כאילו מישהו לקח קלקר ענק וגרד אותו על מגרדת.
אני הופכת את הפרנץ' ורצה להביא את הסמרטוט מחדר השירות. כל רגע אחד מהילדים נכנס הביתה רטוב ומושלג והסלון נראה כמו ריצפת אמבטיה. כשאני חוזרת אל המחבת אני רואה שהפרנץ נשרף כמעט כליל ובאמת מתחיל להיראות קצת כמו פרענק טוסט.
כמה בלאגן בגלל קצת לבן... שלג ראשי תיבות שבוע לא גומרים לסדר את הבית אחר כך.הרי בינינו היחידים שנהנים הם הילדים. אנחנו טורחים ומכינים אוכל וכל פעם שמישהו פותח את הדלת שמים סמרטוטים ומנצלים את היום הלבן לכבס לגהץ ועוד כל מיני מרעין בישין.
אני עומדת ומכינה טוסט חדש ונזכרת בפעם ההיא שנסענו כל המשפחה לחרמון. חיכינו בתור אבל היתה סערה כל כך חזקה שברגע שהגיע תורנו סגרו את האתר לאלתר ואנו נשארנו עם טעם רע של החמצה גדולה. להגיע עד לשם ולא להיכנס.
הרגשתי כמו משה רבנו שלא נכנס לארץ. ההבדל כמובן שאני נסעתי שעתיים לכל כיוון והוא הלך במדבר ארבעים שנה. היום השלג הגיע עד אלי, עד לפתח הבית. לא נעלתי ערדליים לא התעטפתי בצעיף עבות. רק עמדתי ליד החלון והוא הופיע. כמו דברים אחרים בחיים. יש דברים שאנו רצים אחריהם ולא מצליחים להשיגם ויש כאלה שללא מאמץ מפתיעים אותנו.
"בואו לאכול הטוסטים מוכנים", אני קוראת והם מקפצים על השולחן מורעבים.
הלבן מזכיר לנו דף נקי, שמלת כלה והתחלה חדשה.בגלל זה אנו אוהבים אותו כל כך. בגלל זה אנו מצפינים רחוק כדי לחזות בו. לגעת בו זה כמו לגעת בחלום. בדרך כלל ברגע שנתעורר הוא יחלוף והאפרוריות הרגילה תחליף אותו ותחזור למקומה הקבוע. גם החטאים שלנו ילבינו כשלג..אז מה רע? בא שלג בא טוב.
"אמא אולי את באה לשלג?", הם קוראים את מחשבותי.
"אני? מה פתאום? יש לי מיליון דברים לעשות".
"די אמא תהיי גזעית", הם לא מוותרים. "בואי איתנו קצת החוצה. אבא כבר היה איתנו מספיק. עכשיו תורך".
"טוב אבא ידוע בתור איש קרבות שלג רציני. מה תעשו איתי?".
הקטנה מיצמצה ואמרה: "אמא בואי לשלג".
הלכתי אל החדר ונעלתי ערדליים. התעטפתי בצעיף עבות. תחבתי גזר בכיס ויצאתי אל הקור הגדול והלבן. כולם כמובן סקלו אותי בכדורי צמר לבנים ואני התעקשתי לבנות בובה. תקעתי את הגזר באמצע הפנים הצחורות וצילמתי שכל העולם ידע שיצאתי החוצה.
הבטן שלי התחילה לקרקר הרי כל היום ניקיתי כיבסתי..סמרטוטים הנחתי ורק לעצמי לא דאגתי...
החלטתי פשוט לנתח את האף...לא את שלי..כל כמה שניות לקחתי ביס מהגזר עד שנרגעתי ולבובה היה כבר אף סולד. "בואו הביתה חמודים עוד מעט שבת", משכתי אותם אליי. "בואו הביתה", צחק הגדול, "לפני שלבובה לא ישאר אף".
]]>
