מה קורא? וזו לא שגיאת כתיב!

ואולם, כרקע לכתבה הזאת, דיברתי עם אמהות רבות, והגעתי למסקנה כי יש חלק קטן, בסיסי, של שטח אפור המונה ילדים שהם באמצע, לא מטורפים על קריאה, וגם לא שונאים, אבל מבחינת האמהות-זה אחרת. כי אצל האמהות היהודיות, ככל שמדובר בקריאת ספרים, דומה כי העולם מתחלק לשניים בלבד.,חלקו הראשון מאוכלס בנשים המאושרות, לכאורה, כאלה המתלוננות כי :"הילדים לא מפסיקים לקרא" (קריאת אושר אימהית). החלק השני, הרשאי יותר להלין, הוא האמהות שמצרות על כך שהילדים לא אוהבים או רוצים לקרוא. אלו גם אלו לא מרוצות בחלקן. הראשונות מעורבות בויכוחים מרים בכל ערב על שעת כיבוי האורות, ו"עוד חמש דקות, אמא". וה"יהיה לך משקפיים" הופך עד מהרה ל"המספר יעלה לך עוד".,תולעים אלו יעדיפו תמיד לקרוא על פני לשחק, הרי הם דומים לינשופים שהתבגרו טרם זמנם. אלה הם ילדים מעוטי שגיאות כתיב, הם לא שונאים הבעה בכתב, ובכלל, הידע שלהם נרחב הרבה יותר בכל התחומים. הם שואבים אותו מקריאה. ילדים אלו מפתיעים כפעם בפעם בקול צפצפני מילים של בית מרקחת. ("זמני אינו בידי, הלא כן אמא?") במקרים כרוניים, יש להחביא מפני המכור את החומרים הקרויים ספרים לפני מבחנים וכיוב. הם פשוט לא זוכרים אף אחד ושום דבר כשיש ספר בידיים שלהם.,אבל האמהות האחרות מתקנאות בהן. אלו, שילדיהן אינן נמשכים לאותיות צפופות בתוך דפים, טוענות, שהילדים שלהן רוכשים אמנם ידע טכני רב בשעה שהם מטפסים על עצים וחוקרים קינים של פשושים אבל מפסידים ידע אחר, כמו כתיב, תחביר תיקני ואצר מילים. הילדים הללו, מצידם, מוצאים, שהחיים עצמם מעניינים הרבה יותר. איזה טעם מוזר יכול להביא מישהו להעדיף להתנוון בפינה עם ספר כאשר החיים מזמנים אין ספור הרפתקאות מ ע ש י ו ת?,יצאנו לבדוק, מדוע ילדים מסוימים אוהבים לקרוא, ואחרים לא? האם זה עניין של אופי מולד או שמא הקניה סביבתית? עד כמה להורים יש חלק בזה, ואולי זה, בכלל, גנטי? מה עושים עם ילדים שאינם אוהבים לקרוא? ומה תפקידו של סיפור טוב?***בשל העדר מדיות אחריות, ובעיקר בשל החשיבות הברורה המוענקת על ידנו למילה הכתובה,עובדה היא, שילדים חרדיים קוראים יותר. מזה כמה שנים אנחנו כבר לא זקוקים לכיפה אדומה ולספרים גויים על מנת להרדים את פעוטותנו. בספרים שלנו יש ילדים עם פאות, כיפה ומסר.,לאה פריד, סופרת ילדים ונוער ידועה, שהיא גם סופרת מבוגרים: "ספרות ילדים טובה ומשובחת, היא ספרות, שגם מבוגרים יכולים ליהנות ממנה. זה מה שמייחד ועושה את הקלאסיקות לכאלו. סופר ילדים צריך להתאים את הרמה לגיל הילד. בגיל צעיר מאד (עד שנתיים בערך) זה 'אני וגופי', 'איפה יוסי', חרוזי "קוקו" ועוד סיפורים המתאימים לקריאה תוך כדי משחק ומגע של האמא. ילד זקוק לאינטונציה בגיל הזה, לליטוף ולחיוך. לכן גם לא מתאים להשמיע קלטות ודיסקים. הילד צריך לראות ולחוש את המבוגר המספר.,"אחר כך, עם התרחבות עולמו של הילד, נכנסים לספרים גם כלי רכב, בעלי חיים, ילדים אחרים ועוד. רק בגיל יותר מאוחר, בסביבות גיל שלש, הילד "עולה לשכונה" ומתוודע גם לאנשים אחרים- רוכל, דוור, שוטר ונהג. בגיל קריאה- גיל שש, נמדד ספר טוב על ידי זה שהילד אינו זקוק למבוגר כדי שיסביר לו מילים קשות ויתיר משפטים סבוכים מידי.,הטקסט צריך להיות נהיר וברור. גם אם יש מילים חדשות שמטרתן להעיר- הילד אמור להבין אותן לבד, דרך המשפט וההקשרים. בהירות היא מילת מפתח בכל הקשור לספרי ילדים. בכיתה ב' וג' מתחילים הילדים להתעניין בספרי חבורות ואחר כך, בהרפתקאות ובספרים המתרחשים בארצות רחוקות".,"סיפור הוא בעצם בריחה. בריחה שהיא גם מפגש. הקורא בורח לעולם אחר, ושם הוא פוגש אנשים חדשים. מזדהה עם דמויות אחרות ויכול להשליך דרכן על הרגשות, המחשבות וההתרחשויות של חייו הוא. ההזדהות עם הגיבור בסיפור, היא בעלת ערך שאין שני לו מבחינת פורקן. ילדה שבוכה מאד כשהיא קוראת סיפור על ילדה אחרת, שאין לה חברות, למשל, הרי שהסיפור העניק לה פורקן נהדר: לכל הפחות לכמה שעות, היא חשה שאינה לבדה. שמישהו מבין איתה, ובעיקר- שיש מוצא ופתרון לבעיותיה ומצוקותיה.,ככלל, לילד שסובל ממשהו, הקריאה היא מין סוג של תחבושת. בסיפור יש מקום לחוות את הכאב, להיפגש עם הנקודות הצורבות בנשמה. אבל, והאבל הזה חשוב מאד- הסופר חייב לצאת, יד ביד עם הקורא- מתוך סבך הבעיות אליהן נקלע. כן. כן. בספר ילדים חייב להיות "הפי אנד"! בספרות לצעירים אין מקום להשאיר מרחב לדמיון וחזיתות פתוחות שאינן פתורות.המסר חייב להיות ברור. הסיפור הוא עיר מקלט של ילדים רבים, וילדים, כמו ילדים, אינם מתעסקים בדרך כלל עם הנסתר והסמוי מן העין. אי אפשר "לתת להם להבין לבד" כמו בספרות מבוגרים.,דרך סיפורים מפנימים ערכים כמו הגינות, דביקות, יושר, כבוד לזולת, מאור פנים, כמו כן למדים על מצבי חיים שונים. ילדים מזדהים כל הזמן עם גיבורי סיפורים. יש כאלו שממש 'חיים' את גיבוריהם החביבים. יודגש, כי המסר לא צריך להיות ישיר מידי. הוא צריך להיות שזור בסיפור עצמו באופן קל לעיכול, לא נתח כבד מידי שקיבה צעירה עלולה להקיא".,,‏מה מאפיין תולעי ספרים? (צילום: shutterstock),"לדעתי זוהי גנטיקה משולבת עם האווירה השוררת בבית. כשם שיש ילדים שנולדים עם כשרון מכני בידיים, ממש על אותה הדרך, יש כאלו שנולדים עם נטייה אינטלקטואלית וסקרנות שאינה יודעת שובעה המתממשת בבליעת ידע דרך הקריאה. בעוד שמבחינה טכנית- העידוד לקריאה – הימצאותם של ספרים ואפשרות להשיגם- מגיע בדרך כלל מההורים ומהאחים.,"ראשית, אני לא חושבת שצריך להפוך את זה לצורך כזה, שמי שאנו עומד בו אינו ראוי לבוא בקהל... ראיתי מספיק ילדים שלא קראו, שהפכו למבוגרים מצוינים ואפילו אינטלקטואלים. כשהם משלימים את הפערים והחסר במהירות בזק. מאידך, ודאי שיש דברים שמתפתחים מאד מאד עם הקריאה. אינטליגנציה רגשית, וידע טכני בכתיבה כמו 'בישול' משפטים, ותחכום לשוני המגיע אך ורק עם קריאה מרובה. יש דרכים לגרום לילד להתוודע אל הקסם שבספרים- דחיפה קטנה כמו התחלה של פרק או שניים והפסקה בנקודה מעניינת או מותחת, זה יכול לדרבן אותו להמשיך לקרוא ואגב כך לראות כי טוב. איורים טובים- גם הם עשויים לפתות את הילד לפתוח ספר. (בגיל הרך יש חשיבות לא פחותה לאיורים מאשר לטקסט עצמו).,ספר שילד קורא בו שוב ושוב. מבחינת הכותב/ת צריך שיהיה מבנה ברור ונכון של עלילה. (יש כללים...) הצגת הגיבור באופן ברור, נקודת מפנה בעלילה, וסוף. "ספר טוב", מוסיפה חיה הרצברג, אף היא סופרת ילדים וגם מבוגרים. "הוא ספר נכון. כלומר, שהוא יכול לקרות במציאות מבחינת זה שהילדים בו לא אומללים מידי ולא מאושרים מידי. על ספר טוב "לזרום" היטב באפיק נעים לקריאה. ספר הכתוב בשפה קולחת עם נצנוץ ויחודיות משלו. הוא צריך להיות נעים, קליל, לא כבד ולא מלאה. אם מטרתו להצחיק, שיהיה מ צ ח י ק ואם הוא ספר עצוב, שיהיה באמת נוגע ללב. ,חלק מההגדרה של ספר טוב, הוא ספר שפורש בפנייך תמונת חיים שלימה, מכניס לתוך אווירה, ואם את רוצה, את יכולה, פשוט, לשקוע לתוך עולם אחר, מרתק וקסום. שבו את ממש חיה עם הגיבורים, צוחקת ובוכה איתם, ואחרי כמה שעות, לחזור משם, עשירה ושמחה משהיית לפני. יש ספרים, שככל שאת ממשיכה לקרוא אותם, את לא נסחפת בשום אופן. אלו ספרים ללא רוח. רק סיטואציות. אין פה אושר. אין אמירה. ספר לא טוב".,כמובן! אני גאה להגיד לך, שהילדים שלי קוראים את כל הספרים החרדיים שיוצאים לאור (בכמויות מסחריות, אגב)