נשכבת על המיטה, נעלבת. בעלי בא וניסה להרגיע אותי ובסוף חזרתי לשלחן כי הבנתי שזה לא באמת הוא אלא יש בי משהו טעון מחכה להתפרץ בעקבות כל טריגר שהוא. אני מחכה לטריגר שיבוא כדי להתפוצץ. אני לא מבינה למה זה קורה לי"..
עשרים שנה קודם..
שלחן שבת, הרעש של שמונת הילדים שמסביב לשלחן לא הצליח להסות את וויכוחים והמריבות בין אבא לאימא. לאימא תמיד יש מה לטעון על אבא. ואבא יושב בצד נכלם, עד שמגיע רגע והוא מתפוצץ. ורגע זה מפחיד את כולנו. אני בת 7 יושבת באמצע השולחן, מביטה ימינה שמאלה, שמאלה ימינה, מנסה לשפוט מי צודק ומי האשם. לא תמיד הבנתי את המילים שעפו מעל השולחן הארוך אך אימא תמיד נראתה לי אשמה.
אולי בגלל קולה הרם. אבא תמיד בעיני נעבעך .. עצרה לרגע את שטף הזיכרונות והחזירה את מבטה אלי שואלת "את יודעת מה הכוונה נעבעך?" והמשיכה. בעצם אולי גם אימא הייתה נעבעכית. אולי היא צעקה בקול כי היא לא האמינה שיש מי שישמע, בעצם שניהם מסכנים.
פעם כשדודה שלי, אחות של אימא הייתה אצלנו, ואימא לא הייתה מסוגלת להתאפק ושוב התפרץ מריבה בין אבא לאימא. הדודה התחננה לאימא "לא ליד הילדים". אימא פטרה אותה בהינף יד "הם קטנים הם לא מבינים כלום".
טעות לחשוב שילדים לא מבינים. הם מבינים בדרכם. אחרת מההורים אך, ההבנה הילדותית שלהם עשויה להיות הרת אסון. מריבות של הורים יש להן השפעה חזקה על מצבם הרגשי של ילדים. איכותה הירודה של מערכת היחסים בין ההורים, ובפרט רמות הקונפליקט ההורי והזוגי הקיים ביניהם, מזוהים מזה שנים רבות כגורמי סיכון משמעותיים להתפתחותן של בעיות התנהגות אצל ילדים.
מחקרי אורך שליוו הורים וילדים החל מגילאי טרום חובה ועד גיל ההתבגרות, מצאו כי עוצמת הקונפליקט והמצוקה בחיי הנישואין של ההורים ניבאו את עוצמת בעיות ההתנהגות של ילדיהם שש שנים לאחר מכן. המחקרים הראו כי חשיפה לקונפליקט שנוהל בצורה הרסנית וכלל הבעת רגשות שלילית בין ההורים, העלה את ההסתברות לתגובה אגרסיבית מיידית של ילדים.
ילד עשוי לחוות אשם במריבות של המבוגרים "בטח בגלל שלא התנהגתי יפה", הוא עשוי לחוש אחראי על המבוגרים ועל שלום הבית "אני יודע כבר איך להרגיע את אמא ואת אבא". עשוי להיכנס לעמדה לא פשוטה של שופט. מי צודק ומי אשם.
בעולמם של ילדים יש רעים וטובים. יש בלבול בין טוב לרע. ילד לא מבין סיטואציות החיים הן מורכבות. כדי להתמודד מול החוויה ההרסנית של מריבות בין הורים, הוא חייב לעשות סדר. הוא חייב לארגן לו בצורה קוגנטיבית ורגשית מי טוב ומי רע. אבל זה גם העקב אכילס שלו. ברגע שהחלוקה הזו מתרחשת הוא מרגיש נורא לגבי ומול ההורה ה'רע'. ויש צורך לגונן על הנאשם והמסכן ולהילחם באשם ובתוקף.
ילד באמת אינו יכול להילחם במבוגר הוא הרי קטן ומכאן הדרך קצרה להפנים את האשמה והמלחמה לתוכו. "אני הוא האשם". הוא צובר בתוכו כעס והרס שבמוקדם או במאוחר יבוא ויתפרץ ויפגע בעצמו ובסביבתו. אין לו יכולת להכיל כל כך הרבה. והרבה לא עוזר להגיד לו שמריבות של מבוגרים לא שייכות לילדים. תפיסתו הילדותית והאגוצנטרית אינה מאפשרת לו להרחיק את הסובב אותו מעולמו הוא.
ילד שחי במשפחה שבה בין ההורים יש הרבה קונפליקטים ומחלוקות, גדל לאדם שמרגיש מתח, חרדה וחוסר אמון במערכות יחסים. הוא מביא איתו את הבלבול, התוקפנות, האשמה, הפחד, הכעס, העלבון למערכת היחסים הבוגרת ההורית/הזוגית שהיום כאדם מבוגר הוא חלק בה. המודל הפנימי שלו של תקשורת זוגית היא זו שסופה להתפרץ, להתפוצץ ולהיהרס.
באופן כללי יש שיחזור של חוויות הוריות על החיים העכשוויים. לא פעם, שיחזור זה בחיים הבוגרים מהווה משאלה לא מודעת לתיקון לאותה חוויה כושלת שהיתה בעבר. המשאלה הזו היא תחילתה של התקווה לצאת לדרך אחרת. עם הבנה ומודעות לחוויות אלו ושחרור מאותן תחושות קשות, שהיו מנת חלקו בעבר הוא יכול לפנות לסלילת דרך חדשה של זוגיות בשלה וחיובית.
הכותבת היא ד"ר רונית לזר, עו"ס קלינית, מטפלת פסיכואנליטית בילדים ובמבוגרים, מדריכה בכירה ומרצה אקדמית. לשאלות ניתן לפנות למייל srlazar@gmail.com. תודות לגב' דסי סולובייצ'יק, סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חינוכית, שסייעה באיסוף חומר וכתיבת הכתבה.
]]>
