הגמרא בברכות לח. מביאה את דברי מר בר אשי שהאוכל דבש תמרים מברך שהכול נהיה בדברו והסיבה היא כי דבש התמרים הינו זיעה בעלמא ולכן אין ברכת הדבש בורא פרי העץ.
תוספות בסוגיא מבארים שדין זיעה בעלמא הגורם לברכת שהכול נאמר בכל המשקים שיוצאים מן הפירות ולכן גם מיץ אשכוליות וכדו' ברכתו שהכול נהיה בדברו.
וביאר הקהילות יעקב בסימן כא' שמי הפירות הם אינם תוצר של הפרי עצמו אלא הם תוצר של העץ ורק מקום משכנם הוא בתוך הפרי ולכן כאשר הם יוצאים מן הפרי אין לברך עליהם את ברכת הפרי(ובדין יין ושמן זית יש לדון בנפרד) אלא יש לברך עליהם שהכול נהיה בדברו וזהו הפירוש שדבש תמרים הינו זיעה בעלמא.
הבה"ג חולק על תוספות וסובר שעל דבש תמרים שזב מאיליו מברכים את ברכת בורא פרי העץ והסיבה שמר בר רב אשי סובר כי יש לברך על דבש התמרים שהכול נהיה בדברו היא מפני שמדובר במקרה מיוחד שבו עירבו את דבש התמרים עם מים.
וממילא נמצאנו למדים כי יש מחלוקת בין התוספות והבה"ג מה מברכים על דבש טבעי הזב מאיליו לתוס' ברכתו שהכול ולבה"ג ברכתו בורא פרי העץ.
ביאור סברת הבה"ג
הרשב"א והרא"ש ועוד ראשונים הקשו על שיטת הבה"ג מדברי הגמרא בפסחים כד: הדנה האם מי ששתה משקים היוצאים מפירות עורלה לוקה והגמרא מחלקת ואומרת כי על שתיית מי פירות ערלה של זיתים וענבים הרי הוא לוקה אבל בשאר מיני הפירות אין השותה חייב מלקות.
וממילא מקשים הראשונים על שיטת הבה"ג שמתוך דברי הגמרא בפסחים משמע כי מי פירות אין להם דין של הפרי עצמו ולכן אין לוקים על שתיית מי פירות של עורלה וממילא גם ברכת מי הפירות צריכה להיות שהכול נהיה בדברו ולא ברכת בורא פרי העץ.
ותירצו הראשונים כי גם הבה"ג סובר שמי פירות הם זיעה בעלמא ואין לוקים על שתיית מי פירות של עורלה אבל בדבש תמרים הדין הוא שונה וזאת משום שבפסוק כתוב ארץ זית שמן ודבש(דברים ח' ח') כאשר המילה דבש מתייחסת למשקה הזב מן התמרים ואם כן חזינן כי התורה בעצמה מתייחסת לדבש התמרים כאל חלק מהפרי.
ובסברת הבה"ג כתב הרא"ש כי בדרך כלל בכדי להוציא משקה מן הפירות צריך לעשות מעשה סחיטה או כתישה אבל בתמרים הדבש זב מאיליו ולכן דינו שונה ממי פירות דעלמא (בדין יין ושמן יש לדון בנפרד).
כתב הבית יוסף באו"ח סי' רב' כי לפי הבנת הרא"ש את דברי הבה"ג יש לחלק בין דבש תמרים הזב מאיליו שאז ברכתו בורא פרי העץ לבין דבש אשר נסחט מן התמר שאז ברכתו שהכול נהיה בדברו.
והקשה הט"ז על הבנת הבית יוסף שלכאורה בסברא יש לומר כי בדבש הנסחט מן התמרים יש לברך את ברכת בורא פרי העץ מפני שבמעשה הסחיטה יוצאים חלקים מבשר הפרי ומתערבים בתוך הדבש ואם בדבש הזב מאיליו אשר אין חלקי התמר מעורבים בו יש לברך בורא פרי העץ אזי כל שכן הוא שבדבש הנסחט ויש בו חלקי פרי צריך לברך בורא פרי העץ
ותירץ הפרי מגדים כי הט"ז צודק שבמעשה הסחיטה יוצאים חלקי פרי לתוך המשקה וממילא יותר ראוי לברך על הדבש בורא פרי העץ אבל לעניין דבש תמרים יש לומר כי התורה משבחת את פירות ארץ ישראל בזה שהדבש זב מאיליו ולכן דווקא דבש הזב מאיליו הוא החשוב והוא הנחשב עיקר הפרי ועליו מברכים את ברכת בורא פרי העץ.
האם לדבש תמרים יש חשיבות של שבעת המינים
יש לדון למ"ד שדבש תמרים ברכתו שהכול נהיה בדברו האם ברכת שהכול גורמת כי הדבש ייחשב למשקה רגיל שאין בו כלל את חשיבות שבעת המינים או שנאמר כי רק לגבי דין הברכה הדבש נשתנה אך לעניין חשיבות וסדר הקדימות בברכות הרי הדבש עדיין מוגדר כפרי של שבעת המינים.
וכתב הלבוש באו"ח סימן ריא' כי דבש תמרים הרי הוא נחשב כמשקה דעלמא ואין לו כל חשיבות של שבעת המינים וממילא אין בו קדימות בברכות.
אבל הראש יוסף בברכות לח. כתב כי מאחר שהתורה מזכירה את דבש התמרים בפסוק המשבח את פירות ארץ ישראל אזי יש לדבש חשיבות ולכן אם הביאו לפניו שני מינים שברכתם שהכול ראוי להקדים ולברך על דבש התמרים.
אך הראש יוסף הוסיף עוד כי חשיבות הדבש היא רק ביחס למינים נוספים שברכתם שהכול אבל אם הביאו לפניו מין שברכתו בורא פרי האדמה יש להקדים ולברך אדמה למרות החשיבות של דבש התמר.
הרמב"ם בהלכות ברכות פ"ח הלכ' ב' וכן השו"ע או"ח סי' רב' פסקו כי על דבש תמרים יש לברך שהכול נהיה בדברו אבל כתב הכף החיים כי אם טעה ובירך על הדבש בורא פרי העץ אינו חוזר ומברך מפני שבברכות קיימא לן שספק ברכות להקל והרי דעת הבה"ג כי על דבש תמרים יש לברך את ברכת בורא פרי העץ.