בעל תואר ראשון בחינוך, משמש כר"מ ויועץ חינוכי בישיבות, ועוסק בקידום נוער בתחומי החינוך, רווחה ומשפחה | מדי שבוע, מפרסם מאמרים ב'כיכר השבת' המשלבים תובנות וסיפורים מהשטח, ומציע נקודות מבט שונות על נושאים חברתיים הנוגעים לחינוך וחברה ולתא המשפחתי
נכנסתי
לאוטו,
נסעתי
לבני ברק,
הגעתי
לבית של המחותן לעתיד.
נכנסתי
בסבר פנים יפות ובכבוד הראוי,
ואז
הוא ניגש ישר ולעניין,
בלי
סיבובים.
"ר'
שאול", הוא
אמר לי,
"בטח
השדכן כבר אמר לכם שאנחנו אנשים פשוטים,
ואין
לנו כסף" (מגזין כיכר)
אבל גם הצעד הזה לא עזר. הטלפון נשאר
דומם. חוץ מכמה לקוחות בודדות, העסק פשוט לא זז, ואמא לא יכלה לחיות עם התחושה הזו
של הכישלון והנטישה, ובפרט המצב הכלכלי שלא היה מבטיח בכלל (מגזין כיכר)
ניסיתי את הכוחות שלי. מכאן
והלאה, נכנסתי ל"מצב קרב". התחלתי במבצע לחצים ממוקד ויסודי על הנהלת
החיידר. התקשרתי למזכירות ולמנהל פעם, פעמיים, ושלוש. כשראיתי שהטלפון לא מספיק,
הגעתי פיזית למשרד שלו. התיישבתי על הכיסא, הסברתי לו ברגישות רבה (ובקול קצת
רועד) שמוישי שלי הוא ילד עדין מאין כמוהו, נפש רגישה, שזקוק בדיוק, אבל בדיוק,
למגע הקסם ולרוך של הרב'ה פלטיאל (מגזין כיכר)
שכבתי
במיטה,
הבטתי
בתקרה בחושך ושאלתי את עצמי:
איך
אני אמור לנצח במערכה שבה כל כלי נשק
שאפעיל כדי להתגונן,
להסביר
או לצעוק את האמת,
יפגעו
קודם כל בנפש העדינה של הילדים שלי? (מגזין כיכר)
באותו רגע הבנתי שמדובר באדם מתוחכם,
אסטרטג ומניפולטיבי ברמות הגבוהות ביותר. הוא לא רק הפעיל עליה כוח פיזי, אלא
הצליח לשלוט בנפשה, לשבש את תפיסת המציאות שלה ולשכנע אותה שהוא עדיין פועל במסגרת
אנושית והלכתית תקינה. הבנתי באופן חד-משמעי שאסור למיכלי לחזור לבית הזה אפילו לא
ללילה אחד נוסף. הבית הזה הפך למלכודת עבורה (מגזין כיכר)
ראיתי את בנותיי מתלחששות בפינת המטבח, מביטות
בבינה במבטים ביקורתיים. גם בני הגדול נראה מתוח, כאילו הוא נושא על גבו את הפגיעה
בכבודי, הוא הביט בשלום אהרן במבט משתאה. הבנתי שנוצר כאן פצע קטן שמאיים להתרחב, ושבסופו
של דבר יוביל לריחוק, והכי נורא, הוא עלול להביא למתח ולפגיעה בשלום הבית של שלום אהרן.
הבנתי שאם לא אפעל עכשיו, המצב עלול להחמיר עד ללא תקנה (מגזין כיכר)
זה היה יום שישי רגיל. אשתי, כמו בכל
שבוע, נכנסה לחדר של הבנים לעשות סדר, להחליף מצעים, לארגן את הארונות. היא פתחה
את הארון של נתי, הזיזה כמה חולצות לבנות, ואז היא קלטה אותה - שקית פלסטיק פשוטה,
מוחבאת עמוק מאחור, בפינה הכי חשוכה של המדף (מגזין כיכר)
שעה קלה לפני שהיינו אמורים לצאת לפגישה החמישית, השדכנית התקשרה לאמא שלי בטון נרגש במיוחד: "נו, תתכוננו, הבחורה אמרה לי עכשיו שהיא פשוט מתרגשת לקראת הוורט! היא רק אמרה שאצלם נוהגים לקבל את ברכת הרב שלהם, וסוגרים עניין". אמא שלי כבר החלה לדמוע מאושר. ואני? אני הרגשתי שמצאתי את האחת שרואה את הנשמה שלי (מגזין כיכר)
הקושי הגדול ביותר ברגעים הדרמטיים הללו, מעבר לפגיעה הפיזית, הוא הפחד. הפחד המשתק שמאיים לשתק לך את השרירים ולגרום לך להרים ידיים. הייתי יכול בקלות להשלים עם רוע הגזירה, להבין שזהו, זה נגמר, ולהיכנע למציאות הנוראה. אבל הכוחות שהקב"ה נטע בי באותן שניות היו עצומים, והחלטתי שאני לא מוותר - אני נלחם על החיים שלי עד טיפת הדם האחרונה (מגזין כיכר)
מאז שמיכל נכנסה למשפחה, אמא שלי הפכה למבקרת
הרשמית של מירי. "איילת, ראית מה זה?" היא הייתה לוחשת לי בטלפון
"הגעתי למירי ביום שלישי, והצעצועים של הילדים היו מפוזרים בסלון. ומוטי? שוב
הסתובב בלי גרביים, ובכלל נראה לי שהיא לא מבשלת להם. ואני לא מדברת על איך שהיא
נוהגת, ראית איך היא לקחה את הסיבוב ברחוב ארלוזורוב? הלב שלי כמעט יצא מהמקום,
היא פשוט פזיזה" (מגזין כיכר)
אתם העם הנבחר. אתם העם היפה שכולם שונאים, ודווקא בגלל זה אתם משמשים כסמל ודוגמה לעולם כולו. העולם מביט בכם ורואה מהי עוצמה. אתם פשוט הדוגמה הכי יפה שיש לאנושות כולה (מגזין כיכר)
חמותי היא אישה שחיה למען
ה"ביחד" המשפחתי. היא טיפוס קלאסי שמודד את ההצלחה שלה לפי כמות החיוכים
סביב השולחן. הנתק בנינו שיגע אותה. היא קלטה שאני כבר לא נשאר לשתות קפה, שאני
מוצא תירוצים למה לא להגיע, ושהמרחק ביני לבין מנשה הפך לחומת בטון (מגזין כיכר)
זה מוציא אותו פשוט חסר אחריות, אחד שמדבר במילון מונחים מקצועי וחינוכי, אבל את הדבר הפשוט ביותר שהיה צריך לעשות – לא עשה. זה כמו לדפוק על מקרר כי הוא לא עובד, בזמן שהתקע בכלל לא בחשמל (מגזין כיכר)
אנחנו
הבנים והבנות,
שכבר
הקמנו את ביתנו,
לא
ידענו איך לאכול את זה...
אבא
שלנו?
זה
שהיה מחמיר בכל דבר שבקדושה,
והיה
רודה בנו על עניינים שאין בהם הלכה ברורה
מתוך חשש,
עכשיו
עובר על איסורים?
מה
קרה לו פתאום? (מגזין כיכר)
השוטר, רגע לפני שחזר לניידת, הוריד פתאום את הראש אל תוך החלון. הוא הביט ביהודה במשך כמה שניות ארוכות, שניות שנראו כמו נצח. משהו במתח של יהודה, בשקט שלו, כנראה הדליק אצלו נורה אדומה. "תן לי תעודה זהות בבקשה", הוא אמר ליהודה (מגזין כיכר)
הבנתי שהמנכ"ל פשוט לא יכול לראות אותי,
אולי המעמד שלי בחברה עם מאות עובדים עימם הייתי בקשר טוב, לא עשה לא טוב. אבל הבנתי
מיד שכשהשחיתות מנהלת, אני חייב להגן על עצמי. פניתי לאחד מעורכי הדין בצמרת. הוא שמע
אותי, הבין את הסיטואציה, ושלח מכתב למנכ"ל שגרם לו להתגרד ולהזיע גם כשהיה קר
מאוד באותה תקופה (מגזין כיכר)
השנאה והלכלוך האלו הם לא רק פוליטיקה, הם רעל חברתי מזוקק. כשמנהיגים (או אלו שרוצים להיות כאלו) משתמשים בשפה כזו, כשהם מסרבים לפרגן על הצלחות לאומיות רק כי הן רשומות על שם היריב – הם קורעים את הנשמה של העם הזה, ועוד לא הזכרתי את הכוח שהם נותנים לאויב על ידי ההתנהגות שלהם (מאמרים)
היה ברור לי שהוא מנסה לסחוט מאיתנו הערכה.
הוא רצה שנראה בו איזה "מלאך" שלא שייך לעולם החומרי של סמרטוטים ומגבים.
האמת היא שפשוט בזנו לו. אבל בתוך הבוז, התחילה לחלחל אצלי גם חולשה (משפחה)
חשבתי ששוב הצלתי את המצב, חשבתי שהשקט יישמר. אבל אז, בפעם הראשונה בחיים, איציק לא חייך. הוא השפיל את מבטו אל הצלחת, ובלע את מה
שנשאר לו בפה בזריזות, והשתיקה שהשתררה סביב השולחן הייתה פתאום כבדה ומעיקה (משפחה)
לצערי מאז נישואי, הריחוק הגיע מהצד שלהם.
מאז שנישאנו וגרנו בבני ברק - מרחק של כמה רחובות בלבד - אשר אחי האהוב לא הזמין אותי
באופן רשמי אליו הביתה. הקשר נשאר לכאורה תקין בשיחות הטלפון, אבל התדירות החלה לרדת
בהתמדה. היה לי קשה מאוד. הקשר עם אשר, איילה והילדים היה פעם הציר המרכזי שלי בבני
ברק (משפחה, מגזין)