בדף היומי – מסכת עבודה זרה דף ד' אנו עוסקים ברגעי הכעס של הקב"ה: אימתי הוא כועס, מהו משך הכעס, ומה השלכותיו.
ושם שנינו - אמר רב פפא: רמי – כתיב (תהלים ז', י"ב) "אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם", וכתיב (נחום א', ו'): "לִפְנֵי זַעְמוֹ מִי יַעֲמוֹד וּמִי יָקוּם בַּחֲרוֹן אַפּוֹ...". הרי מהפסוק בתהלים משמע שהקב"ה כועס בכל יום – ואף על פי כן, העולם עומד. ואילו מפסוקי נחום עולה שאין אדם יכול לעמוד בפני חרון אפו של ה'.
ומתרצת הגמרא: "לא קשיא – כאן ביחיד, כאן בציבור". יחיד – אין בכוחו לעמוד בפני כעסו של מקום, וזהו שנאמר "לפני זעמו מי יעמוד". אבל ציבור – יש בידם לעמוד, ואף זעמו היומיומי אינו מכלה אותם, וכדכתיב "אל זועם בכל יום".
והנה, בגמרא ברכות (דף ז ע"א), מקשה התוספות (ד"ה שאלמלי): אם בלעם ביקש לקלל את ישראל בשעת כעסו של מקום – מה הועיל בזה, הלא גם אילו חלה הקללה באותו רגע, לאחר שיעבור הכעס שוב תוסר? ומתרצים התוספות (חד תירוצא): אם התחיל בלעם לקלל בשעת הכעס, אף כשעבר רגע הזעם – ח"ו דבריו עדיין פועלים, כי הכל נמשך אחר ראשית הדברים שנאמרו בעת כעס.
ואם כך הוא מדת הדין – קל וחומר למדּת הטובה שהיא מרובה, שכאשר ציבור פותח בתפילה בשעת רצון, אף מה שיאמרו לאחר מכן – נחשב בכלל אותה שעת רצון, אפילו נאמר מפי יחיד. וכך למדו מהפסוק (תהלים סט, יד): "ואני תפלתי לך ה' עת רצון" – אימתי עת רצון? כשהציבור מתפללים, עיין שם עוד בתוספות.
וכתב הגאון מהר"י ענגיל בגליוני הש"ס על הירושלמי (ברכות אות נד, דף נ ע"ב), לדייק מדברי התוספות (עבודה זרה ד ע"ב ד"ה רגע כמימריה), כעין מה שכתבו גם בברכות (נז ע"א): שאם התחיל אדם להתפלל בתוך זמן תפילה, ואפילו עבר הזמן באמצע תפילתו – שפיר דמי. כלומר, עיקר הוא התחלת הדבר – שאם בתחילתה הייתה בשעת כשר – נמשכת הברכה אף לאחריה.
0 תגובות