יום אחד אלי החליט "אין יותר אשראי,
כל מה שצריך, רק מזומן. כשאת צריכה משהו, תבואי אליי ואני אתן לך". מאז התחיל
הסיוט שלי: הייתי צריכה לבקש ממנו כסף על כל דבר אפילו הקטן שהיה, ולריב איתו על הסכום
שאני צריכה. אני זוכרת את עצמי מנסה להוציא ממנו עוד כמה שקלים (משפחה, מגזין כיכר)
שמתי לב למשהו שחזר על עצמו מדי בוקר:
כשהייתי מוציא מהתיק שלי את הכריכים ומתחיל לאכול, מיכאל לא היה מוריד את העיניים
שלו מהם. ואני מהצד השני, מנסה לדמיין מה היה קורה אם לי הייתה פיתה כמו שלו (משפחה, מגזין)
הגיע היום הזה, אותו לא אשכח. זאת הייתה חדוה - החברה הזו שאבא שלי כל כך נלחם שלא אתחבר אליה - היא שאלה אותי שאלה שהרסה אותי ושברה לי את הלב: "איך את מסבירה את זה שאבא שלך כל כך שמר עליכם בבית, ואחים שלך יצאו ככה?" (מגזין כיכר)
אם היו מדברים בבית חמי על ביזנס, והייתי
מביע דעה כזו או אחרת מתום לב, חמי היה מסתכל עליי במבט כזה של: "ילד, מתי ספרת
כסף בחיים שלך, וממתי אתה מבין בעסקים?". זה היה פרצוף כזה שהופך אותי ללא רלוונטי
בנושאים מעין אלו (משפחה, מגזין)
יותר מאשר לומר לעולם שסיגריות גורמות לשבץ
מוחי, כוונתי בסיפור הזה לומר למעשנים שלא מודעים כל כך לריח הסיגריות אליו הם רגילים
ולא מרגישים אותו, תכניסו לראש: כל מי שלצידכם פשוט מואס בכם, נגעל מכם, ממתין שתסיימו
לדבר, ומתפלל תמיד שלא תשתמשו באותיות "בומפ" (עיצורים שִׂפְתִּיים – אותיות
שמקום חיתוכם הוא בשפתיים) כשאתם משוחחים עימו (מגזין כיכר)
דפדפתי
הלאה, ומול עיניי ראיתי תיעוד יום-יומי ממה שיוכי עברה. את הסבל, הבושות והפגיעה
בנפש הרכה שלה. נשברתי, מעיניי זלגו דמעות. הבנתי פתאום את השינויים הגדולים של יוכי,
את האימפולסיביות, ההסתגרות, הדיכאון שהבת שלי נמצאת בו (משפחה)
ואז ראיתי את עצמי ערב אחד, בדירה של אבי.
ישבנו ודיברנו על החיים, סיפרתי לו איזה סיפור מעניין ששמעתי... ואז נפתחה הדלת. אל
הדירה נכנסו בחור, ועימו בחורה בחוסר צניעות. "מה אבי, הבאת לנו כאן רב גדול הא?", היא שאלה אותו, ונבלעה באחד החדרים (מגזין כיכר)
כשאומרים
'חנוכה' מה זה אומר לנו? חג האור, חג האורות. חניכה, פתיחה, הקדשה | איך כל זה
קשור לילדים שלנו ומה אנחנו לומדים מהחג המיוחד הזה? | משה רבי עם עשרת הדברות שלו לחג החנוכה (מגזין כיכר)
זה היה הרגע הכי קשה בחיי, עד שהעזתי לספר,
ואני יוצא מדומיין. בדיוק מאז, כמויות השנאה לגיסי היו גבוהות מהרגיל. אמא שלי שחששה
שהפרשיה הזו תיחשף, עשתה הכל לקבור אותה. "אני לא מבין אותך, את מנסה לדעת למה
אני לא מדבר איתו, וכשאני מספר את עוד מוציאה אותי מדומיין?" שאלתי (משפחה, מגזין)
הורדנו את העיניים מעיניו של חמי, וחיכינו
לשמוע איזה צחוק מתגלגל או לפחות את המשפט: "סתם סתם, נראה לכם? מה שהתחייבתי
אני נותן" | אבל זה לא קרה, חמי המשיך לדבר על דירות באזורים שונים, ואנחנו יושבים
קפואים על מקומנו ולא מאמינים (מגזין כיכר)
אביגיל
הפכה עבורי לסוג של מטרד, החלטתי לא להגיע לשבת לחמי כשהם שם, לא יכולתי יותר להרשות
לשירה לראות אותם, זה החל לפגוע בי, זה היה מצב שלא ידעתי איך להתמודד איתו | מבחינתה
אשר הוא בעל דואג ומאפשר, ואני פחות. זה גרם בינינו לרגשות לא נעימים (משפחה, מגזין)
הגענו הביתה לאחר נישואינו – חתן וכלה בליל הכלולות שלהם. "זהו" חשבתי לעצמי, "השתחררתי מהכלא, אני עם אשתי עכשיו – יצאתי לחירות". הקלה אפפה אותי, הרגשתי כמו חדש, אבל לא להרבה זמן (זוגיות, מגזין)
עברה שעה, אבי אפילו לא מתקשר. כאן נשברתי,
עד כמה אתה יכול להיות מנותק ממני. לא יכולתי לשאת את זה, ועשיתי את הדבר שלא האמנתי
שאעשה. תפסתי מונית ונסעתי הבייתה, למקום שלי שבטוח מחכה לי שאליו אחזור • סיפור שנגמר לא לפי התוכנית (מגזין כיכר)
חמותי הגישה לו מנת בשר משובחת שהוא אוהב במיוחד, עליה טרחה ועבדה. "בתאבון בן שלי" אמרה בהתרגשות. אבל מלכיאל לא נגע בצלחת ובסיפוק אדיר אמר לפני כולם בחיוך: "אני חלבי" (מגזין כיכר)
מעניין איך נגיב אם אחד מהילדים שלנו יידרס ח"ו, דם רב ניגר מפניו שהושחתו, גופו שרוע על הכביש והוא מתבוסס בדמו. איך היינו מגיבים? היינו מדברים איתו על אמונה?! אומרים לו עכשיו שהכל משמים? ברור שלא! היינו מזמינים אמבולנס, שיטיס אותו לבית חולים. זה לא הזמן לדבר על אמונה, זה רגע של מלחמה על החיים, במלחמה מנצחים ורק אחר כך מקיימים ועדת חקירה (מגזין)
יום אחד שמענו צעקות מהרחוב, זו הייתה מנוחה שצעקה על פרידה. הוויכוח היה על מקום החניה. מנוחה שהייתה גרה בצד הימיני טענה שהחניה ממול ביתה היא חניה שלה כי היא משפחה מרובת ילדים עם המון קניות, לעומתה פרידה טענה שהיות וזה הצד שלה לה זכות החניה (בבית)
שבוע אחרי הטיפול הראשון זה קרה. חפפתי את הראש ואחד מפאותיי נתלשו. ליבי הלם בחוזקה - הנה היא באה, הנשירה הגיעה. ניסיתי לתלוש את שיער הזקן הצמוד, הוא נתלש לי ממש בקלות. הכרית עליה הנחתי את ראשי, התמלאה בשיער. הרגשתי כבר בתוך זה (מגזין כיכר)
זו סוג של סליחה מיוחדת שלא משנה למבקש הסליחה מה היא התגובה של הנפגע, האם הוא סולח או לא, העיקר הוא ביקש סליחה, וזהו. לפעמים זה קשה יותר כשמישהו כשפגע בך מצהיר שהוא לא בדיוק מכיר בפגיעה שלו (זוגיות)
העולם לא יכול להתקיים בלי אותן דמויות שהיו
כאן, כי קיום העולם היה תלוי בהם. במיתתן של דמויות אלו נחסר כאן משהו, חייב להשלים
אותו | מילות פרידה מהאישה החשובה מרת חיה דורה ע"ה (דיין האמת)
וכך המשכתי לערב את ראש השיבה בכל דבר. גם אם בחור רצה לשוחח איתי בעניין מסוים, שלחתי אותו לרה"י. "תגיד לרה"י שאני שלחתי אותך ורק הוא יכול לענות במקרים כאלו". לא תאמינו אבל לא עבר חודש ורה"י הפסיק לשאול שאלות בשיעור שלי, להיפך, הוא הביא ראיות לדבריי (חרדים, חינוך)