מבקר המסעדות הבלתי נלאה של "כיכר השבת", הרצל קוסאשוילי, מפנה אצבע מאשימה כלפי האתר במסגרת טורו הפופולארי והוותיק המתפרסם באתר חב"ד און ליין. וגם: אלה קורות חייו של אדם שמן.
להלן קטעים נבחרים:
באוכל משום מה המצב מסובך קצת יותר. ראשית, בעוונותיי המרובים והמשובחים, הסכמתי לשמש כמבקר מסעדות באתר כיכר השבת, ותאמינו לי שהאתגר לא פשוט. אז נכון שמאז "רכשתי" לי "חברים חדשים" שמוכנים להסתפח בכל רגע נתון למסעדה חדשה בחסות תפקידי המפוקפק, אבל הקלוריות הארורות עושות את שלהן ויוצאות במחול מרושע במעלה ביטני הרופסת מארוחה לארוחה.
חוץ מזה, מעבר לקושי האנושי שבדיאטה, לכל אחד מאיתנו יש את רגעי השבירה הבלתי אפשריים הללו, לא? נניח עכשיו, ערב חג השבועות. אני לא יודע אם אתם מאלה שמסתפקים בגביניה תעשייתית חיוורת, פרוסת גבינה צפתית וכדור גלידה סינטטי בכדי לצאת ידי חובת אכילת מוצרי חלב בחג.
אבל בעדה שלי, בפחות משבעה מגשים של חצ'אפורי (מאפה בצקי ושמנוני במילוי גבינה איכותית עתירת אחוזי שומן) החג הזה לא יעבור, ואפילו נמצא שם שמיים מתחלל הייתי אומר.
אני משוגע על כל מומחות הדיאטה ונביאות התזונה הנכונה והזעם שמסבירות באריכות מייגעת "איך אפשר לאכול וליהנות בחג מבלי להשמין". ומייד אחרי קביעתן המופרכת בעליל, הן מתחילות בזוועתיות למדוד ולאמוד כמויות גבינה ועוגות במנות של נידון למוות המייחל לעונשו בצינוק. אני רוצה לראות אותן מתחלפות איתי ושורדות יממה במטבח במחיצתה שלי אימי בערב החג. דיאטנית קלינית מוסמכת אעלק.
מבלי להקל ראש ברעה הזאת שמכונה "משקל עודף", מה שנכון נכון. הסירטוק שלי קיים כבר בכפתוריו את "ולא קרב זה אל זה" ואף קיבל לאחרונה צורה של וילון במות שתמיד פעור לרווחה וההצגה היא אני, כרגיל. רק שזה עדיין לא מוריד בכהוא זה מהחוצפה ומחוסר הרגישות הבסיסית.
אם פעם היו מסתפקים ברמז דק ועקיף בכדי להעיר לך על כך שהבריאות, אפעס לא בקו שלך, היום כבר אי אפשר לצאת לרחוב מבלי שיעמוד מולך מישהו ויניד בראשו כמטוטלת בדאגה "כנה" בליווי הדגמת פיל תאילנדי מצוי במקרה הטוב, או בטפיחה זחוחה על הכרס כאילו היה אבטיח ראשון לעונה במקרה הרע. חוסר טאקט, כבר אמרתי?
ולא שחסרות דאגות וטראומות בחייו של השמן. החל מהמבטים המבוהלים של נוסעי המטוס שרואים אותך פוסע לאיטך עם מזוודת הטרול לכיוון מקומך תוך כדי שבירת מפרקות עדינה לאלה שכבר התמקמו במקומותיהם. וכלה בטראומת "החגורה הכפולה" ומגש האוכל שנפתח בזווית של 45 מעלות וכופה עליך אכילה בתנאי לוליין מיומן.
בכדי להמחיש את המשבר, אין כמו המבט אחוז האימה כדוגמא. מדובר במבט זוועתי במיוחד למי שטרם חווה זאת. משהו בסגנון: "בבקשה, לא! אלוקים, רק שהוא לא יישב על ידי השמן הזה"!
לרוב, מדובר בתפילת שווא, שכן במקרה שלי מחצתי רבים וטובים לחלון המטוס בהותירי אותם לחסדי שקית ההקאה שתשמש להם כקטטר מאולתר. על לעבור דרכי אין מה לדבר כמובן. לא הייתם רוצים להסתכן בכיסי אוויר מיותרים כתוצאה מפעולות קימה וישיבה שלי, תאמינו לי.
ולמרות כל זאת, אני יודע שלא בשמים היא וההגדרה המתאימה ביותר ל"דרעק" הזה היא: "הזנחה עצמית נפשעת". אין הסבר אחר לכך. השבר האמיתי הוא לראות את המבט המאוכזב של האישה. תגידו מה שתגידו, בעיניי, זה יותר גרוע מאלף אזהרות וחרמות מפורשות של הרופא.
אשר על כן, עקב מבט נוזף במיוחד שנרשם לחובתי בעוד אני גוהר מעל צלחת עמוסה שומנים וקלוריות להחריד, החלטתי לפצוח בסיבוב שני של "שינויי הרגלי אכילה", והפעם לתמיד. בכל זאת, יש גבול לאכזבות שאני יכול להנחיל לאשתי. היעד למבחן הכישלון או ההצלחה מבחינתי, הוא ראש השנה הבעל"ט. אבל כמו שאני מכיר את עצמי, על משקל "יודע אדם נפש בהמתו", התאריך לא סופי בהחלט, עם נטיה להארכה עד לתחנה הבאה-חנוכה. בתקווה שעד אז כמובן, ימציאו סופגניות נטלות שמן וסוכר ולאטקעס נטול לאטקעס...
הצגת כל התגובות