היה פעם מלך שהיה לו עוזר נאמן, כל דבר שהמלך היה צריך הפקיד בידיו, כשאותו עוזר התבגר כבר לא היה לו כוח וביקש להתפטר, אמר לו המלך "יש לי עוד פרויקט אחד שאני רוצה שתעשה ואז תשוחרר, אני רוצה שתבנה לי עוד בית אחד מפואר", העוזר שכבר היה עייף, קיבל את הפרויקט בחוסר חשק ועשה את הדברים בלית ברירה כי המלך ציווה, אבל העבודה נעשתה בעצלתיים והפועלים שראו את חוסר החשק של המעסיק עבדו גם הם ללא חשק וכך נבנה הבית עם כל מיני ליקויים.
כשהבית היה מוכן פנה העוזר אל המלך ואמר לו "עכשיו תרשה לי ללכת", המלך הושיט לו מפתח ואמר לו "זו מתנת הפרידה שלי אליך, זה המפתח של הבית המפואר שבנית", כמובן, העוזר התאכזב מאוד שעשה את העבודה בחוסר חשק והבין כמה הפסיד.
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על כך שהמלאך משנה את שמו של יעקב "לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל" אך בפועל התורה ממשיכה לקרוא ליעקב גם בשם זה, שלא כמו שאצל אברם שלאחר שהקב"ה אומר לו "לא יקרא שמך אברם כי אם אברהם" הוא תמיד נקרא בתורה אברהם.
בתורת החסידות כתוב שהשמות יעקב וישראל מסמלים שני מצבים בעם ישראל, יעקב מסמל את עם ישראל במצב של עבד וישראל מסמל את עם ישראל במצב של בן, ההבדל בין עבודה של בן לעבודה של עבד היא שהעבד עושה את עבודתו בקבלת עול, הוא לא תמיד רוצה לעשות את מה שהאדון מבקש, אבל עושה מה שצריך כי אין לו ברירה, הבן לעומתו מקיים את רצון אביו באהבה ובשמחה.
שני המצבים האלו קיימים גם בקשר שבין יהודי לקב"ה, יש יהודי שמקיים את התורה והמצוות מתוך שמחה ועונג, כמו בן ויש יהודי שעושה את זה כביכול בלית ברירה כמו עבד, כמובן שהשאיפה שלנו היא לעבוד את השם מתוך שמחה, כמו בנים, אבל גם עבודת העבד נצרכת, מכיוון שלכל אחד מאיתנו יש לפעמים מצבים שקשה לו יותר ואז צריכים לעשות את העבודה בקבלת עול גם אם לא הכי נוח לי ואני לא כל כך מתחבר לזה, ככל שאמשיך לעבוד בקבלת עול אצליח יותר להגיע לעבודת הבן שעושה את הכל מתוך שמחה.
לכן התורה ממשיכה להשתמש בשם יעקב כדי לסמל שגם העבודה הזו נצרכת, ורק בשילוב של יעקב וישראל נצליח למלא את ייעודנו והתקשרותנו לקב"ה.
יהי רצון שנזכה לעבוד את השם בקבלת עול אבל מתוך שמחה וחיבור פנימי ובזכות זה נזכה לגאולה שלימה בקרוב ממש.