יאלה סולחה: די לשנוא את עצמי!ל

מצפון של אמא..

אני לא מהאימהות האלו שהילדים שלהן חוזרים מיום לימודים ומוצאים אוכל חם וטרי שממתין להם על השולחן, אלא בעלי מוציא את האוכל שבשלתי אתמול או שלשום, ולפעמים הוא גם צריך להוסיף קוסקוס או לחתוך סלט, אז מה?

המיטות נשארות פתוחות אצלנו במשך שבועות ואולי חודשים, כי כשאני חוזרת ב-4 כבר לא שווה לסגור אותן, הרי עוד מעט שוב לילה? אז מה אם אצל אמא שלי זה לא היה עובר? אז מה?

אז מה אם אחרי צהרים לא תמיד מתחשק לי לשחק מונופל או דמקה, או לעשות איתם יצירה, לפעמים מתחשק לי דווקא לקפל היום כביסה, להתחיל לבשל למחר או סתם לשמוע את הסיפורים שלהם בלי לעשות בינתיים כלום, ולפעמים אפילו גם את זה לא ממש מתחשק לי, אז מה אם לא תמיד אני חוזרת בשיא הכוחות וקורה אפילו שאני בסתר הלב קצת מחכה שילכו כבר לישון? אז מה?

אז אני לא תמיד מספרת סיפור לפני השנה וקורה אפילו שהיום נגמר באזהרה ואולי גם עונש קטן, ולפעמים ב-8 וחצי כשאני שומעת עדיין השתוללויות מהחדר אני יכולה לכעוס כבר באמת, אז מה?

אז אני לא האישה המסורה שבעלה חוזר בערב, ומוצא ילדים ישנים בית מבריק וארוחת ערב מפנקת על השולחן, לפעמים הוא צריך להיכנס הביתה בדילוגים כדי לא לרמוס את הרכוש שעל הרצפה, לרוץ ישר לחדר הילדים כדי לעזור לי לסיים את ההשכבה, לשטוף כלים, והוא אפילו מכין ארוחת ערב לעצמו וגם לי.. אז מה?

אז יש לי אבק על הרהיטים, ולפעמים אני רואה שהרצפה משוועת לריענון קל, (וגם אני הייתי שמחה) אבל אנחנו ממתינות בסבלנות לניקיון השבועי. והחלונות והתריסים נתקלים בסמרטוט במרחק של מספר חודשים, ולפעמים הגשם עושה את העבודה וזהו, וקורה שיש לנו כביסה לא מקופלת על הספה, שמחכה למחר, והר של גיהוץ שמחכה למי יודע מתי, אז מה? מה קרה?

אז התחלתי לעשות הליכה פעמיים בשבוע וזה החזיק מעמד שלש פעמים (שבוע וחצי) נרשמתי למכון כושר ועזבתי אחרי חודשיים, והתחלתי לרוץ על הליכון בבית וגם זה נמוג ונעלם לו בהזדמנות הראשונה שהיה אפשר להימלט, אז מה?

אז החלטתי לאכול שלש ארוחות מלאות ומזינות, שני ירקות ביום ופרי, ולפעמים זה יוצא שלש פירות וארוחה אחת ולפעמים שני קרואסונים במקום הירקות, ולפעמים שלש כוסות קפה במקום הארוחות ולפעמים 7 ארוחות במקום 3 ארוחות שני ירקות ופרי, אז מה?? אז מה!

קבלתי על עצמי ללכת לישון בזמן וגם לקום בזמן, ושני הדברים פשוט לא קורים, אז מה?

אז יש לי ארונות שמשוועים לארגון, וחצאיות שממתינות למכפלת ומכנסיים שממתינים להצרה, וכפתורים שממתינים להיצמד בחזרה לחולצה, ותמונות שממתינות למיון ולפיתוח, ופרויקט שממתין שמישהו יסיים אותו, או לפחות ימשיך אותו, ונורה במסדרון שממתינה להחלפה ועוד רשימת סידורים שהולכת ומתארכת, אז מה?

אז מה אם קבלתי על עצמי קבלה בחודש אלול שהחזיקה מעמד עד שבוע לפני ראש השנה, ואז קיבלתי עוד משהו בר"ח חשון ואחרי שלשה ימים שכחתי ממנה, ואת הקבלה שקבלתי שבוע שעבר לא התחלתי עדיין ליישם, ואני גם לא בטוחה שאני אתחיל אותה בסוף, אז מה?

אז מה אם בא לי לכתוב כשהבית הפוך, ובא לי לסדר כשאני חייבת לצאת, ובא לי לישון כשאני חייבת לעבוד ובא לי לעבוד בבית כשאני חייבת לצאת, ובא לי לבשל כשהמקרר מפוצץ, וכשהוא מתרוקן כבר אין לי כוח, ואת הקניות לשבת אני דוחה עד יום שישי בבוקר, אז מה?

נמאס לי לשנוא את עצמי על מה שהייתי רוצה להיות, בא לי יום אחד לעשות סולחה ביני לביני, להתחיל לקבל את עצמי כמו שאני, להשלים עם מה שאני לא, להעריך את מה שאני כן, הסכסוך הזה לוקח משאבים שהם לא מיותרים, אין לי עודף. אז זה בדיוק הזמן להתחיל להשלים עם עצמי, אולי דווקא ההשלמה הזו תוביל אותי להיות מי שאני רוצה להיות, ולא מי שאני.