אשתו נכנסה לדיכאון וליד עץ האשכוליות הוא הבין: "זו לא יוכבד - זה אני"

הייתה תקופה, לפני בערך כעשר שנים, שהייתי הולך להתבודד ולדבר עם השם יתברך ב"צומת מורשה". השם נמצא בכל מקום: בבית, בשדה, בבית הכנסת - אבל שם, באותו פרק זמן, הרגשתי הרגשה מיוחדת לדבר עם השם יתברך. למי שיודע, בצומת מורשה יש פרדס ענק לשם הולכים חסידי ברסלב או סתם יהודים שרוצים לדבר עם השם יתברך, בדרך שונה במקצת.

[אגב, למי שחושב שהתבודדות היא עניין רק לאנשים "מסוימים", יואיל נא לעיין בביאור הלכה סי' תקע"א]

ישועות גדולות ראיתי שם, כל מיני קשיים שהיו לי הסתדרו למרות שעל פי דרך הטבע היה נראה שאין מוצא ופתרון.

לילה אחד נסעתי ברכבי לבד להתבודד, נכנסתי עמוק פנימה עד העצים של האשכוליות.

התחלתי להתפלל להשם ולאחר מספר דקות אני שומע ממש שאגות: "זה לא יוכבד - זה אתה, זה לא יוכבד - זה אתה".

לאחר עשר דקות של שאגות: "זה לא יוכבד, זה אתה". אני שומע את אותו אדם בוכה בכי תמרורים: "השם תעזור לי, קשה לי, בבקשה תעזור לי, אני לא יכול יותר".

ואז שוב שאגות גדולות: "זה לא יוכבד זה אתה, זה לא יוכבד זה אתה".

ואז שוב בכי מטלטל שטלטל לי את הנשמה: "השם יתברך קשה לי, בבקשה תעזור לי. אין לי כוחות יותר".

הבכי היה ממש קורע לב. התחלתי להתפלל לה' שיעזור ליהודי שמתפלל אליו ככה, בכאלו צעקות ובכאלו כאבים שהוא עובר.

לאחר כשעה אני רואה את אותו יהודי יוצא מתוך העצים, והולך ברגל בשביל הראשי לכיוון הכביש. לאחר מספר דקות נכנסתי לאוטו עצרתי לו והצעתי לו טרמפ. הוא שאל אותי: "לבני ברק?" אמרתי לו: "כן".

התחלנו לשוחח ואז אמרתי לו: "שמעתי את התפילה שלך ובכיתי יחד איתך כשהתפללת להשם".

וכך הוא סיפר לי: "אני נשוי ויש לנו ברוך השם שמונה ילדים. חייתי את חיי עם אשתי באושר ובאהבה כמו באגדות ובסיפורים.

אחרי הלידה השמינית של בנינו זה קרה - אשתי נכנסה לדיכאון אחרי לידה. מה שעשיתי ומה שניסיתי לא עזר.

התייחסתי הכי יפה והכי בעדינות אבל דיכאון זה דיכאון, זה לפעמים חזק יותר מהכול. אשתי בעצת פסיכיאטר התחילה לקחת כדור 'ציפרלקס' נגד דיכאון. וכדור 'קלונקס' לקשיים אחרים.

בקיצור, אשתי שהכרתי כבר לא הייתה כזו. היא נהפכה לעצבנית, היו לה התקפי זעם שבהם היא הייתה מדברת אליי לא יפה.

הייתי שבור לרסיסים עד עמקי נשמתי, בכיתי יומם ולילה - השם תעזור לי. הלכתי למטפלים ומטפלות - שום דבר לא עזר. איכשהו הכדורים הרגיעו במעט את המצב.

ואז נזכרתי ברב שלי, קראו לו ר' אשר פריינד מקים מוסדות "יד עזרה". הוא לא היה מוותר לנו, אם היה לנו קושי, התמודדות או מכאובים הוא היה אומר לנו: 'תצאו ליער ותצאו להשם, אין ייאוש! מה זה להתייאש?! יש השם יתברך בעולם, הוא עושה הכול ומנהיג את הכול'.

אמונה, אמונה, אמונה, ושוב אמונה הוא היה מחדיר בנו. הייאוש מגיע מגאווה, היה אומר לנו, תתחזק באמונה.

אין אנשים בעולם, אין אישה בעולם, אין ילדים, אין כלום, יש רק השם שמנהיג את העולם. נכון, זה קשה לחיות כך, זו מדרגה מאוד גבוהה לחיות כך עשרים וארבע שעות, אבל לפחות לתת מלחמה לתת נקודות של אמונה, החדיר בנו.

ואז אמרתי לעצמי: הרי מי עשה את זה לאשתי? השם יתברך עשה! אני לא יודע מה הסיבות לכך והכול בוודאי רק לטובה.

ואז במקום לקחת את הקושי שיש לי לייאוש ולשיברון לב, החלטתי בכל פעם שהיה לי קשה עם אשתי לנסוע לצומת מורשה ולצעוק לעצמי: 'תזכור, זה לא יוכבד אשתך שמציקה לך, זה השם שעשה את זה. רק הוא ורק הוא ואין כלום בעולם חוץ ממנו'.

כך, בכל פעם שקשה לי אני הולך פה לפרדס וצועק: 'זה לא יוכבד, זה השם' ואז אני מקבל כוחות חזקים.

אני אגיד לך סוד, אמר לי אותו יהודי, מאז שאני ככה משתדל לחיות אשתי משתפרת לטובה במצב הרגשי שלה".

האמת, שעיניי מלאו דמעות כששמעתי את סיפורו. זה צדיק אמיתי, אמרתי לעצמי, ממנו אפשר לבקש ברכות.

יהודי שחי עם הבורא בכזו רמה רוחנית גבוהה זה משהו שקשה למצוא היום.

באותה תקופה סיפר לי יהודי יקר סיפור דומה על ר' אשר פריינד (וגם כתבתי על כך בס"ד שיר). ר' אשר היה נוהג להתבודד ביער ירושלים, פעם מצאו אותו מתבודד ביער שש שעות וצועק צעקות נוראיות בקולי קולות: 'זה לא מנשה, זה הוא', 'זה לא מנשה, זה הוא'.

אנשים לא הבינו מי זה מנשה ומה קרה לו, ואז התברר, הרי ידוע שר' אשר פריינד היה חלוץ בנושא חסד ואחד גנב ממנו כמה מיליונים, במקום שהוא יביא אותם לארגון החסד הוא לקח את זה לעצמו.

אז ר' אשר לא רצה להרגיש שום כעס בליבו על אותו יהודי, הוא נסע להתבודד שש שעות ולצעוק זה לא מנשה שגנב אותי, זה הוא, זה השם עשה את זה, אף אחד לא יכול לעשות לי כלום לא טוב ולא רע. רק השם.

כולנו בחיים בעולם הזה עוברים התמודדויות, אני נפגש עם אנשים מכל הסוגים ומכל המגדרים אין אחד שלא מתמודד בעולם הזה. הדבר היחיד שיכול לתת לנו כוח וגם לעשות את הייעוד שלנו בעולם הזה שזה לחיות עם השם יתברך, שמע ישראל השם אלוקינו השם אחד, זו האמונה לחיות איתו על כל צעד ושעל.

לאחד קשה עם האישה, לאחת קשה עם הבעל, לאחרים קשה עם הילדים, לאחר עם הפרנסה. אתה יכול לחיות עם כולם חוץ מן המציאות האמיתית שאף אחד לא יכול לעשות לך כלום רק השם יתברך, ולדעת שיש רק מציאות אחת פה בעולם הזה וזה השם יתברך.

או שכל חייך תתרגז, תהיה עצוב, תכעס, תקנא, תשנא, או שפשוט תשחרר ותיתן לבורא להוביל אותך. וזה בעצם הדבר הכי קשה כי אדם בטבעו רוצה את מה שהוא רוצה וככה השם ברא אותנו עם נפש בהמית. אנחנו לא רוצים את ההנהגה של השם אנחנו רוצים מה שבא לנו. ובאמת אנחנו צריכים לשחרר, לזרוק את עצמנו בידיים של השם.

וזוהי אהבה שאינה תלויה בדבר, שאתה אוהב את בן הזוג לא בגלל שהיא או שהוא עושה לך דברים אלא זו אהבה טהורה אהבה של אמונה.

הלוואי שנזכה, הלוואי שנזכה לחיות חיים מלאי אמונה, שמחה, אמת וביטחון.

זו הרגשה של גן עדן לחיות אפילו כמה דקות באמונה. הלוואי שנזכה כולנו יחד עם ישראל.

שבת שלום לכל עם ישראל הקדושים, אוהב אתכם.

לתגובות: machon.rot@gmail.com