הם מאושרים, בן השנתיים לא יודע את נפשו מרוב שמחה, הוא פותח בריצה קלה הישר למלתעותיו של הכביש הסואן, אני מגלה שאני יכולה להגיש מועמדות לאליפות עולם בריצה, או לפחות לרוץ במרתון הבא, הביצועים בהחלט מרשימים ואני דגה אותו משפת הכביש בדקה המאה פלוס, הילד ב"ה בזרועותיי, אבל... הטלפון הנייד שלי נופל בקול רעש גדול לכביש, ובתווך זמן של נשימה אחת קלה, משאית עוברת ודורסת אותו, אני יורדת בזהירות לכביש ומגלה שהוא הלך לעולמו.
אני אוספת את השברים, מנסה להפיח חיות כלשהי במה שהיה פעם הפלאפון שלי, אך לשווא... מתמקמים ברכב, אני מהדקת את החגורה ופונה באוטומט לכוון את הווייז... נופל לי האסימון שאין פלאפון, מה עושים??? עד שסוף סוף יוצאים יום אחד, הבטחתי להם פארק חדש, אי אפשר לאכזב.
ברמזור הראשון אני אוזרת אומץ, פותחת חלון, שני צפצופים, הנהג שלצידי פותח את החלון, "סליחה איך מגיעים לניות?" הוא פוקח זוג עיניים משתוממות, האור ברמזור מתחלף לירוק, הוא נוסע עם חלון פתוח ופה פעור. אני לא מאבדת עשתונות, מנסה שוב ברמזור הבא, שוב מצפצפת ושוב פותחים לי חלון, הפעם זו בחורה, נראית זורמת יותר. אני מקדימה מספר מילות התנצלות מהירות אודות גורלו של המכשיר שלי, ומבקשת עזרה, הכוונה קלה, עוד לפני הירוק היא מספיקה לצעוק לי "סעי אחרי" ואני שועטת בעקבותיה, מנהלת מעקב צמוד, יש ברירה?
בדרך אני מאבדת אותה ומוצאת אותה לסירוגין, לפתע היא מתחילה לגלוש אט אט לנתיב הימני, אני בעקבותיה על אף שהאיתות שלה מורה על כוונה לפנות לכיוון ההפוך בדיוק. אני מאטה קצת מנסה להבין לאן פניה מועדות, אבל היא ממשיכה לגלוש הלאה, אני מצפצפת לה צפצוף קל, בבת אחת היא מרימה את הראש מהנייד שלה ומסיתה את ההגה שמאלה בחדות, אני חותכת שמאלה בעקבותיה. והנה סוף סוף אני כבר רואה מספר מגלשות מבצבצות מבין העצים, היא מאותת שמאלה אבל אני כבר לא סומכת על האיתותים שלה, אז היא פותחת את החלון ומסמנת לי עם האצבע לכוון שמאל, עכשיו זה ברור לי -הגענו ליעד.
החברה שהתחלתי להתכתב איתה בווצאפ שניה לפני שיצאנו, אמרה שתצטרף לטיול, עוד לא ידעתי לאן פני מועדות, הבטחתי לעדכן אותה בדקות הקרובות, אבל זה כבר לא יקרה, תמיד היא מתלוננת שאני מסננת אותה, לפחות עכשיו היא רואה שאני לא מחוברת, תבין אולי שהפלאפון שלי התמוטט.
אני חונה ב"כחול לבן" רוצה לעשות "פנגו" -אין אפליקציה, רוצה להתקשר לבעלי שיעשה במקומי- אין לי פלאפון, אני מוציאה את החבורה כולה מהרכב, ואנחנו צועדים יחדיו אט אט אל מכונת התשלום, אני נושמת לרווחה שהיא עדיין קיימת, משלשלת מטבעות ומוציאה פתקית, יש תג חניה, תודה לקל!
נכנסים לפארק, הם מתפזרים במהירות מסחררת, אני רצה אחרי הקטן, הוא מטפס עד למעלה, אני בגילי המתקדם, כבר לא מגיעה עד לגבהים שכאלו, אני מנפנפת לו מלמטה בחוסר אונים, סוף סוף הוא מתיישב על המגלשה, עכשיו הוא כבר נראה בטוח יותר, אני רצה לקבל את פניו בזרועות פתוחות למטה, ובשביר של שניה אני רוצה להנציח את הרגע הזה, לתעד את הדבר החמוד הזה צוהל שם בראש המגלשה, אני מכניסה את היד לכיס ומוציאה שבר מסך קטן...אין נייד, אין מצלמה.
אמא שלי שהתקשרה לשאול משהו בדיוק שהיינו במדרגות ביציאה מהבית, בטח יושבת עכשיו וכוססת את ציפורניה מדאגה, הרי הבטחתי לה שאני מיד חוזרת אליה מהאוטו וכבר עבר פרק זמן, ולא חזרתי אליה, וייקח עוד זמן רק עד שאגיע לטלפון בבית ואעדכן אותה שהשלום לנו, שסה"כ מי שמת זה הפלאפון, ותו לא. אני מכינה את עצמי נפשית לכוחות משטרה גדולים שיופיעו בפארק בזמן הקרוב בחיפושים קדחתניים אחר משפחת סגל, כי אני מכירה אותה, אני יודעת שהיא לא תשב בטל ותאכל את עצמה מדאגה...
עכשיו אני חייבת לדעת מה השעה, כמה זמן עבר כבר והאם צריך כבר להתחיל לחשוב על כיוון החזרה הביתה, אין פלאפון, אין שעון. אני נאנחת בחוסר אונים, בערב יש לי פגישת עבודה, אני לא יכולה להתעכב יתר על המידה, אני מנסה לצוד משהי נחמדה שתואיל להסתכל במכשיר שלה ולתת לי את השעה המדויקת, אני מוצאת אותה די בקלות, היא מספקת לי את המידע באדיבות, מפרטת את השעה הדקה והשנייה הנוכחית, מוסיפה גם את התאריך העברי והלועזי, וזמן השקיעה להיום, אני מנסה לרמוז לה שאני גם חייבת לדעת מה הטמפרטורה כי מתחיל להתקרר אבל אני עדיין לא בטוחה שכבר צריך להלביש לקטן סוודר, היא לא מבינה את הרמז, ממש לא נעים לי, אני כבר יודעת שמרגע וזה ואילך אני אנסה לחשב את השעה לבד, ובלבד שלא להטריד בשנית.
מתי בדיוק הפגישה? אני לא זוכרת, זה כתוב ביומן הפגישות שהלך לעולמו יחד עם המכשיר. אני יכולה להתקשר לברר אבל אין לי מכשיר, אני כבר שמה עין על עוד אחת נחמדה שאני מעזה לבקש ממנה שיחה קצרה, אבל אז אני נזכרת בבהלה שאין לי את המספר, כל מספרי הטלפון שלי מקופלים ב"אנשי קשר" שבין שברי המכשיר ששוכבים דוממים בתיק שלי...
כבר למעלה משעתיים אני לא יודעת מה קורה בעולם, בזמנים מתוחים שכאלו זה ממש בלתי אפשרי, יש לי תחושה פנימית שמשהו דרמטי מתרחש ברגעים אלו, ואני- אין לי מושג מכלום. אני מוטרדת, מרגישה שחסר לי איבר מהגוף, אני לא נינוחה, ממשמשת את הכיס, את התיק, האצבעות שלי נעות ימין ושמאל בתנועות מסך מגע, אני מנסה לנשום עמוק, אך ללא הצלחה, משהו חסום שם, תחושה כזו של חוסר אונים.
הבלוי מסתיים, סוף סוף אנחנו בדרך חזור, אני יודעת פחות או יותר את הכיוון, אבל אני לא יודעת בדיוק לאן לפנות ומתי, לא יודעת עוד כמה דקות נגיע, ומאיזה כביש הכי כדאי, אני לא יודעת כלום... אנחנו מתחילים להתגלגל לכביש הראשי, פתאום מכה קטנה מטלטלת לנו את הרכב, מישהו נכנס בנו מאחור, אני רוצה לצאת לראות מה קרה, אבל הבחור לא משתף פעולה, באותה תנועה נוסע קצת רוורס, עוקף אותי באגביות ומתחיל לנסוע, אני מתעשתת, קולטת שהוא בורח!! אני רוצה לצלם את הרכב שלו, אין לי מצלמה, אני רוצה להתקשר למשטרה, אין פלאפון, הילדים בוכים אני רוצה להרגיע אותם עם סרטון כלשהו, או אפילו עם תמונות מפסח, אין מכשיר. אני רוצה לצרוח, להתקשר, לדבר, להתלונן, להרגיע- אבל אין לי איך...
הפלאפון שלי, סמסונג מהדורות הקדמונים ביותר, משמיע צלצול מכני צורמני, ומחזיר אותי לסיפור המציאותי, מוציא אותי מהחלומות בהקיץ שלי, מזכיר לי שאמנם אנחנו עכשיו בפארק, אמנם הפלאפון אכן נפל לכביש, אבל הסוף במציאות היה טוב, הצלתי אותו, הוא הואיל שוב לאחד את חלקיו הגסים שהתפזרו לכל עבר, ולחזור לתפקוד מלא. הוא לא באמת נדרס, הוא גם לא "סמארט", הוא בקושי "פון", הוא מעולם לא היה "פלאפון חכם", והוא גם לא יהיה...
כל הסיפור הזה הוא רק חלום רע שאולי היה הופך למציאות אילו הייתי נכנעת ומחליפה את המכשיר האהוב שלי באחד מתוחכם יותר, אילו הייתי למשל האישה שיושבת עכשיו בספסל שלצדי, הגברת הזו ששקועה עד לצווארה במסך הקטן שבידיה, צוחקת ובוכה לסירוגין, מקליטה עוד מספר הברות ואנחות בווצאפ קולי, ההיא שכבר שעה ארוכה אצבעותיה מלהטטות באומנות מצד לצד למעלה ולמטה, ההיא שהילדים שלה מסתובבים אי שם, עולים ויורדים נופלים וקמים מתרוצצים עייפים וצמאים, והיא ,כל כולה כבולה באזיק אלקטרוני...
אני עונה לצלול הפלאפון שלי. בעלי, שואל מה אתנו, אני אומרת לו שאנחנו עוד כמה דקות יוצאים, הוא מסביר לי את הכיוון לדרך חזור, אני מבטיחה לו שאני אסתדר, כמו שהסתדרתי בהלוך, כמו שאני מסתדרת תמיד , אין לי וויז, המכשיר שלי לא מסוגל לעכל את הטכנולוגיה הזו כמו את כל יתר הטכנולוגיות, ואני ציפור דרור, משוחררת מפקודותיה של הגברת ההיא, פונה לאן שבא לי, מתי שבא לי, ומפצחת את המסלול הטוב ביותר עבורי לבד, בלי שיכתיבו לו מה לעשות כל מטר, יש לי את החרות לנסוע ולטעות, ולהגיע ליעד לעיתים בזמן ארוך מהזמן הקצר ביותר, יש לי את היכולת לבחור במסלול הלא נכון, אני בן אדם חופשי.
החבר'ה התשושים שלי יושבים על הספסל לאכול ארוחת ערב ואני קולטת עוד אותם בעוד פריים מדויק במצלמת הקנון החדשה שלי, מנציחה את הרגע הנדיר הזה, את היופי שלהם כשהם יושבים ארבעתם כמה דקות בשקט... אני מעיפה מבט חטוף לשעון שעל היד שלי, (כן, יש לי דבר כזה, שעון מחוגים, כמו פעם...) יש עוד קצת זמן, אני עוצמת את העיניים למספר שניות ומנסה להפוך את עצמי גם כן לעבד עבדים, אני מדמיינת שיש לי גם שטן כזה כמו של האישה שלצדי, וכל חיי מקופלים בתוך המכשיר הזה שבלעדיו אני אבודה- אין לי חיים, וגם אתו אני אבודה ואין לי חיים...
אני חושבת מה היה אילו אובייקט אחד בעולם היה כלי הבילוי שלי ומורה הדרך שלי ומנהל היישומים והבנק והחנייה והמטלות והיומנים והזיכרונות והמידע והחדשות והשעה והטמפרטורה ואלבומי התמונות והמוסיקה והמייל וכל התקשורת האישית והבין אישית והכל בכל מכל...כיצד הייתי מסוגלת להשלים עם אובדנו? כיצד הייתי מסוגלת להשלים עם קיומו?
אני אסירת תודה למכשיר השחור המגושם שלי על כך שהוא לא נותן לי להתמכר אליו בשום צורה, על כך שהוא לא מסוגל לקפל בתוכו את כל ישותי, על כך נותן לי אור ואוויר ויד חופשיה, וראש נקי, ואוזן קשבת, ולא מאפשר לי למכור את נשמתי לשטן!
]]>
הצגת כל התגובות