תשובות רבות נאמרו להסביר בצורות שונות על מציאות הקב"ה בשואה ולא לכך אנו נדרשים היום בצורה ישירה, אך בעקיפין ניתן להצביע על כך שמכנה משותף אחיד לכל התשובות בצורה עקרונית- אלוהים היה גם היה בשואה, הוא יזם אותה והוציאה לפועל. היו לו כמובן סיבות אשר את חלקן נוכל אולי אנו או חכמים מאיתנו בדרגות גבוהות יותר לשער או לפרש, אך את רובן המכריע לא נוכל לדעת במציאות ימינו עלי חלד.
עלינו להבין שאיננו מבינים הכל
בבואנו לנתח על פי השגתנו הדלה את ההיסטוריה, עלינו להבין תחילה כי אין לנו הכלים והיכולות בכלל לנתח ולהבין. את הנישה הזו בדיוק תופסת האמונה והביטחון בבורא העולם, דווקא כשקשה ולא מובן שם בא לידי ביטוי המבחן והניסיון לאדם האם ייתן אמון בבוראו או לא.
אין זו "בושה" לדעת ולהודות בכך שאיננו מבינים, אדרבא, זהו המגדיר אותנו כמתלמדים וחכמים דווקא.
"הסבא מקלם", ציטט בהקשר לזה את דברי הפילוסוף סוקרטס שהיה אומר כי יש הסבורים שחכם הוא מי שיודע הכל כמו לדוגמא פילוסוף מודרני יותר וכופר בשם אוליבר קאמי שכתב בספרו שיש לו תשובות על כל השאלות, חוץ מאחת- 'למה לא להתאבד'.. אך אדרבא, חכם הוא מי ש"יודע שאינו יודע". מושג זה מתאים וחופף למונח "תלמיד חכם" שכל ימיו הוא בבחינת תלמיד המתלמד להתחכם, וזהו חינוך כל ימי חיי האדם עד בלי תכלית.
מסופר על מדען מדופלם שחקר על הזבוב. את מסקנותיו הוא רשם לעצמו בפנקס קטן אישי. הוא התחיל ותלש לזבוב רגל אחת מבין השישה ואמר לו "עוף". הזבוב עף בסדר גמור. המדען רשם לעצמו בפנקס: "זבוב עם חמישה רגלים- עף מצוין.." קטע לו רגל נוספת ואמר לו "עוף" והזבוב עף בסדר גמור. שוב כתב המדען בפנקס "זבוב עם ארבעה רגלים בלבד- עף נהדר" וכן הלאה. ברגל החמישית שקטע לזבוב ואמר לו "עוף" הזבוב קרטע ולבסוף עף מעט ובסיבובים. המדען כמובן ציין מיד בפנקס: זבוב עם רגל אחת-עף מעט ובסיבובים" או אז קטע לזבוב את רגלו האחרונה והורה לזבוב בפקודה "עוף!" הזבוב לא עף. הוציא המדען את פנקסו וכתב: "זבוב בלי רגלים- לא שומע!". מליצה זו נועדה לסבר את אוזנינו שגם "מדענים" כמונו טועים לפעמים, מפרשים דברים לא נכון ומעל הכל- פשוט לא מבינים כל דבר.
מסופר על אורח שהגיע לבית הכנסת וראה את הגבאי מעלה לתורה לפי סדר אקראי מפה ומשם. בסופה של קריאת התורה הוא מגיע מתרעם לגבאי בטענות: אם התחלת משם אז למה לא המשכת מסודר את מי שלידו? ואם המשכת לשם אז למה דילגת על ההוא? ענה לו הגבאי: אדוני היקר, אתה פה אורח. אתה לא ממש עוקב אחרי מה שקורה פה כל שבת.. אני יש לי סדר וצורה של ממש. הגיון מצוין. זה שהעליתי את ההוא זה כי יש לו השבת יארצייט על אביו, וההוא לא העליתי לתורה כי כבר שבת שעברה עלה כשהיה לו שמחה במשפחה, וההוא כהן והשני לוי... ופתאום הכל מסתדר. עלינו לזכור כי הראיה שלנו גם היא חלקית וסלקטיבית מתוך מציאות של שמונים- תשעים שנה גג בעולם הזה ולא של כל ששת אלפים השנה מראשית העולם ועד סופו כמו שהבורא יודע ומבין סיבה לכל דבר. תשובות נקבל ונדע כנראה רק בסוף השלם, או אז נבין הכל אל נכון ולא יהיו שום קושיות כלל וכלל.
לחכות עד ה"קינוח"
הגר"נ מברסלב סיפר מעשה בב' סוחרים שנפגשו בדרך. הא' היה יהודי והשני גוי. כשהגיעו שניהם ביחד לעיירה יהודית בדיוק בערב פסח, כשבטנם צמוקה והם מזי רעב. הגוי נלחץ, ואז היהודי הרגיע אותו ואמר לו בא תראה איזה הכנסת אורחים יהיה לנו היום בלילה ואילו מעדני מלכים אוכלים היהודים היום.
נכנסו לבית כנסת ואחרי התפילה הוזמן היהודי לבית אחד והגוי הוזמן גם הוא לבית של אחר. למחרת היום, נפגשו היהודי והגוי שוב. היהודי שבקושי זז מרוב אוכל שואל את הגוי: נו איך היה? אך הגוי רק פותח את פיו ומקלל את היהודי בכל הקללות האפשריות. אתם היהודים, הוא אומר, רציתם להתעלל באדם רעב!
מה קרה? שאל אותו היהודי?...
הבטחת 'אוכל טוב', אמר לו הגוי, אבל הם רק דיברו ודיברו ובסוף הביאו לאכול רק קצת ירק עם מים מלוחים.. חיכיתי עוד- אמרו בהמשך יש אוכל.. שמעתי "שולחן עורך, דמיינתי כבר ש"פותחים שולחן" עמוס כסעודת שלמה ואז מה קיבלתי?? ביצים!!!
פה כבר נשברתי והתעצבנתי סופית שככה הם מתעללים בי ויצאתי בהפגנתיות מהבית!
אמר לו היהודי: שוטה שבעולם! אם רק היה לך עוד ממש קצת סבלנות עד הסוף.. עוד קצת עד המשך "השולחן עורך" שכבר היה ממש שם, היית אכן זוכה ואוכל כבן חורין שפע רב כסעודת שלמה המלך בשעתו.
אתה גרמת לעצמך בכך שלא הייתה לך הסבלנות לחכות עד הסוף!
גם לנו הרבה פעמים יש המון שאלות באמונה, על הקב"ה, על דרך העולם וכדו' ואנו חושבים לעיתים שאנחנו כביכול היינו יכולים לסדר עולם "טוב יותר", אבל הבעיה שלנו שאין לנו סבלנות לחכות לסוף! לראות את הכל מסתדר ומובן לנו. כי בסוף הכל ברור וטוב באמת.
פרשת מכירת יוסף היא דוגמא מני רבות לסיפור שתחילתו קרע ונתק בין אחים, רוע ורשעות.
איך אחים מתנהגים כך? למה הקב"ה מייסר כך את יעקב? למה כל הניסיונות הנוספים באים על יוסף, לא "הספיק" כבר?
אבל רק "מקץ שנתיים ימים.." אנחנו מתחילים לקבל תשובות. לראות איך הכל התגלגל בצורה שמימית שרק הקב"ה יכול לנהל כך את העולם ולסדר שיוסף יגיע בשלמות למצב שהוא "המשביר" לכל הארץ ושכל חלומותיו מתגשמים מול עיניו, אם נלמד להפנים ולקבל את הגישה הזו, שאנו לא יודעים תשובות ושלא נדע הכל עד ה"סוף", אז גם ההתחלות שלנו אולי יראו אחרת.
כתשובה למהות הרוע בעולם כתפיסת ראשונה לסוגיית "רוע אלוקי" בעולם נוכל להגדיר תחילה את עצם נחיצות הרוע בעולם כמטרת אם המוטבעת משורש הבריאה ונחוצה בכדי לאזן את כוח הטוב הבסיסי בעולם במטרה להקשות על האדם ולתת לו אפשרות בחירה בין הרע והטוב, מתוך כוונה כמובן שיתגבר על הרע הניצב לפניו כמכשול ויבחר בטוב גם נוכח הקשיים, יזכה לשכר על כך ו"ירוויח" את זכות קיומו בזכות ולא בחסד- המכונה בעגה המקובלת "נהמא דכיסופא".
אך לבד מתשובת הבסיס הזו, אנו עומדים ללוות מאמר זה במאמרי המשך עם "גישה מתמודדת" השזורה בדברי ימי ישראל והמביאה לידי ביטוי את הרעיון הנשגב כי דווקא מתוך הרע, השחור והקושי צומחת הישועה, הגאולה וההזדמנות. מוטיב זה מכריח כי הרוע בעולם מלבד הינו חיוני לאיזון הוא גם הדרך ההכרחית לתיקון העולם ובה מוכיח בורא העולם בצורה המקסימאלית כי האמונה החזקה תנצח ותועיל גם נגד מהלך הטבע הרגיל, גם במצב הכי חשוך וגרוע. אמונה זו שהבורא יכול לשנות סדרי עולם והנהגותיו בכל עת היא עיקר שורש האמונה, גם כאשר הקב"ה אינו משנה בפועל סדרי עולם משום שאיננו ראויים לכך עדיין.