הרהורי עמונה: הפגישה המסוכנת של דת ופוליטיקה

הרב יהושע פפר (צילום: באדיבות המצלם)

כמות הרגשות שפינוי עמונה גרר בשבוע החולף היא עצומה, קל וחומר ביחס להיקפו הצנוע. קולות האבל, התהייה, וגם (לצערנו) השמחה לאיד, מציפים את התקשורת והרשתות החברתיות.

עבור רבים, מדובר לא רק באירוע פוליטי-חברתי אלא גם באירוע בעל משמעות דתית. הוא מציף אפוא את הניגודיות שבין הדת לפוליטיקה – נושא שכדאי לתת עליו את הדעת, גם מחוץ לתקופת בחירות.

דת ופוליטיקה הם שני יסודות של החיים האנושיים; יסודות שונים מאוד.

הדת מסדירה את היחסים בינינו לבין הא-ל. כנגזרת מאותם יחסים, היא אף מכוונת אותנו בחיינו הארציים, כל אחד על פי אמונתו הדתית. פוליטיקה, מאידך, מסדירה את הפעולות הנעשות במערכת שלטונית, כאשר מטרתה היא שלטון תקין וצודק, בהתאם להגדרות שונות למונחים.

אמנם, יש גם פוליטיקה בתוך הדת (בין רבנים שונים ובין קהילות שונות) ויש גם ממד דתי בתוך פוליטיקה - האם מותר על-פי הדת להפקיע קרקעות מבעלות פרטית? האם יש שיטת ממשל מועדפת על פי הדת? - אך מדובר בהחלט בשני תחומים מובחנים, שביניהם מתקיימים קשרים. כאשר מערבים בין התחומים, כאשר הפוליטיקה הופכת דתית והדת הופכת פוליטית, נוצרים כשלים קשים.

פוליטיקה תקינה, המאפשרת את החיים המשותפים של קבוצות שונות בעלי מגוון אמונות ותפיסות עולם, דורשת פשרות ולעתים קרובות גם ויתורים. מנגד, מערכת דתית אינה נוטה לפשרות: אם זוהי הדת, אז צריכים לקבל את הדבר כגזירה מן שמיא. כאשר הפוליטיקה הופכת דתית, היא מאבדת אפוא את היכולת שלה לתפקד כהלכה.

בהקשר הזה אני נזכר בתיעוד של חבר קרוב, שבשנת 2005 אירח קבוצה של עיתונאים קנדיים, ימים ספורים לאחר ההתנתקות. בין אנשי התקשורת הישראלים שנכחו במקום היה דוד לנדאו, העורך דאז של עיתון "הארץ". בדברים שתיעד חברי, מלמד אותנו לנדאו שיעור בפוליטיקה דתית.

לאורחים הקנדים הסביר לנדאו ששמחתו הגדולה לרגל ההתנתקות, שלדבריו העניקה "תקווה עצומה לעתיד", לא נולדה מתוך סיום הכיבוש בעזה. כן, לא נבעה שמחתו מתוך ההזדמנות שניתנה לפלסטינים לבנות חברה משגשגת ושוחרת שלום לצד מדינת ישראל, ואף לא מתוך העובדה שמעתה לא יצטרכו בניו ובנותיו לפטרל בסמטאות המסוכנות של חאן יונס וג'בליה.

בטונים הולכים וגובהים, הסביר לנדאו שהשמחה לרגל ההתנתקות נבעה דווקא מסיבה אחרת, שבגינה יש לראות באריאל שרון גיבור לאומי: "בגלל שרמסנו את הציונות הדתית!" ושוב הוסיף: "ריסקנו את כוחם הפוליטי; חיסלנו את אחיזת הדוב שלהם בפוליטיקה הישראלית"!

לנדאו מייצג בדבריו את תופעת הפוליטיקה הדתית: תפיסה פוליטית כה אבסולוטית, כה חד-ממדית וכה מיליטנטית, עד שתאוות הניצחון על הצד השני (במקרה הזה הימין הדתי) גוברת על הכל, ואינה מותירה מקום לעשייה פוליטית אמיתית ומורכבת.

לתופעה זו יש דוגמאות רבות. הקומוניזם, למשל, הפכה משחר לידתה לדת פוליטית לכל דבר. בספרו "הפיתוי המשיחי", מכנה גולן להט את סוג הפוליטיקה הזו "פוליטיקה משיחית", אותה הוא מייחס בפרט לשמאל הישראלי של ימי הסכם אוסלו. כאשר הפוליטיקה מאמצת גישה משיחית, תוך העתקת מאפייני המשיחיות הדתית לזירה הפוליטית, היא מאבדת כל שליטה.

גם התופעה ההפוכה – עירוב פוליטי בדת – עשויה להיות הרסנית ביותר. שיקוליו של איש הדת – רב, מנהיג, מורה דרך – אמורים להיות פנים-תורניים. כמובן ששיקולים אלה מושפעים מנסיבות (וערכים) חיצוניות, אבל העקרונות המנחים הם לעולם פנימיים. אולם כאשר מתערבת הפוליטיקה בדת, אזי מוחלף השיקול הפנימי בשיקול אחר – חיצוני, פוליטי, ובדרך כלל שקרי.

נדמה שעירוב הפוליטיקה בדת הוא המקבילה המודרנית של המתפרנס מלימוד תורה, עליו כידוע כותב הרמב"ם דברים חמורים. כאשר התורה הופכת למפעל להשאת רווחים, אין מנוס מהחלפת שיקולים פנים-תורניים בשיקולים כלכליים הקשורים לרווח ממוני – מה שלא עושה כבוד גדול לדת (גם את זה חווינו לצערנו לאחרונה). כך בדיוק המצב בהינתן עירוב הפוליטיקה בדת.

מפאת כבודה של הדת וחכמיה אמנע מלהביא דוגמאות לכך, אבל די בהתבוננות בשסעים ובפילוגים בקרב המחנות הדתיים והחרדיים על גווניהם, שחלקם הגדול על רקע פוליטי, כדי להמחיש את הנקודה. מסיבה זו נמנעו כמה מגדולי ישראל כליל מעיסוק פוליטי, דוגמת הגרש"ז אויערבך זצ"ל ומו"ר הגר"מ שפירא זצ"ל, שסירבו בתוקף לתת את חתימתם לעשייה פוליטית כלשהי, למרות לחצים כבדים שהופעלו עליהם.

האדמו"ר מסלונים יבלחט"א אף נתן לכך ביטוי מפורש, הן בדיבור והן במעשה. בדיבור, העיד כי "כבר לפני שנים רבות אמרתי לאבי שיפסיק להאמין כל כך ב'אגודת ישראל', זה הכול שקר ופוליטיקה". במעשה, בבחירות של 2006 הורה לחסידיו להימנע מהצבעה בבחירות, כתגובה לביצוע תכנית ההתנתקות בהסכמה שבשתיקה. במקרה של פינוי עמונה ראינו רק קצת מהדת שבפוליטיקה (אולי בגלל הצגת הסוגיה כמשפטית ולא פוליטית נטו) – למרות שעדיין שמענו לא מעט ביטויים של שמחה לאיד – וכן לא ראינו הרבה מהפוליטיקה שבדת (אולי בגלל הקואליציה של היום) – למרות שתמיד יש מקום להעמקת האמפתיה למשפחות המפונות. ועדיין, נוכל להשתמש באירוע הקשה כאות וכאזהרה.

מהצד האחד – הרחוק יותר מאתנו – יש להיזהר מ"הדתה" של הפוליטיקה. היא מורכבת מדעות שונות וממגוון תפיסות עולם, ותפיסות דתיות/משיחיות בתוך הפוליטיקה רק מזיקות.

ומהצד השני – הקרוב יותר – חשוב להיות מודעים למחיר של הפוליטיזציה של הדת. במערכת שלנו אין מנוס, ככל הנראה, מעירוב הפוליטיקה בדת. ישראל אינה מפרידה בין דת לבין מדינה, וכנראה שטוב שכך. ועדיין, כאזרחים פשוטים אפשר בהחלט להפריד בין הדת לבין הפוליטיקה, בין האמת הדתית לבין השקר הפוליטי.

גם אם מדובר בחצאי אמיתות, וגם אם מדובר ב"שקר מועיל", אל לו לזהם את היחס שלנו עם הקב"ה ואת כל הנגזר מכך.