בתוך כל פרשיות בניית המשכן, בין הקרש ליתדות, מתחילה להתגנב השאלה האמיתית והקשה: חודש אדר, נכון? מרבים בשמחה, נכון? אבל אם מותר לי לשאול - איך משיגים את אותה שמחה?
נכון שחודש אדר ופורים משמחים, עצם היותנו יהודים הוא ענין שיכול לשמח כל רגע והמצוות שאנחנו עושים גם אמורות להיות בשמחה. רוקדים בתפילה; שמחים ביום טוב. אבל איך אני אהיה שמח בחודש אדר, ומשם לכל השנה. מה אני אמור לעשות?
כל הדיון הזה התרחש בתוכי, בשקט, בלי הרבה תשובות. בסוף ישבתי וניסיתי למנות את הדברים שאיתם אני אלך השנה: רבי נחמן אומר שכל ההתחלות הן מפורים, עוד לפני הפסח. שזה הזמן לקבוע דברים לשאר ימות השנה.
החלטתי לטפל באופן רציני בפרויקט השמחה שלי. רק בכדי להודות בזה היה צריך את חודש אדר שהנה מגיע. הדחיפה הגיעה גם מבחוץ, כשמישהו בבית כנסת שאל אותי "תגיד, למה סיימת תפילה בנץ ובמקום להיות שמח אתה נראה טרוד, שלא לומר חמור סבר".
אוי, כך אני נראה? לא שמחתי, כי בדיוק מיהרתי בדרכי לעוד מצווה, אבל כנראה בלי חיוך. די, אני מתחיל לבדוק למה אני לא שמח: 'תגיד צבי, מתי היית שמח? - כשהייתי ילד! - למה?'. הילד שבתוכי מנסה לענות: 'לא יודע, סתם כך מלשחק על המדרכה משחק פשוט. סתם מלקפוץ על המדרכה בלי לנגוע בקווים שביניהם. - מה עוד משמח אותך?' הילד לא מספק תשובות, הוא סתם מחייך, הוא שמח. 'אבל לא כיף כל כך בבית ספר', אמרתי לו. 'לא נורא', הוא אמר. 'תמיד אחרי שמחלקים תעודות, ואני מקבל נזיפות, אומרים לי שאפשר להתחיל מהתחלה, אז אני שמח...'.
טוב, זו כבר סיבה לצאת ליער, לקחת עט ונייר ולכתוב חוזה ביני לבין עצמי בעזרת הילד הפנימי שמגלה לי את הדברים שאני באמת אוהב. כן, גם זו דרך להתבודד. המסמך המלא כאן לפניכם, הדלפה בלעדית לקוראינו:
• אני חייב לזכור שכל יום השם יתברך מחדש את העולם. כמו דף חדש, נקי, רק בשבילי.
• הילד אוהב לקבל מתנות בכל יום. קיבלתי היום שמש, פרחים, אישה, ילדים ושמיים נקיים, בלי קשר לאיך הם מתנהגים.
• למרות הכאבים - הגב מהאופנוע, הברכיים מהצבא והראש מהאייפון - אני במצב סביר בריאותית. רק מלראות מה קורה בסוריה אני שמח שאני חי. פרופורציה...
• כל הדברים הרעים שעשיתי יכולים להימחק ואני יכול להיות חדש כמו אותו ילד שקפץ על המדרכה. אני עושה תשובה, מתחרט ושמח גם שאני לא מוצלח כל כך.
• לא מגחך על עצמי בשל הסעיף הקודם אלא מאמין שהפעם אני אצליח. העיקר הרצון.
• בתוך הריצה למצוות - להספיק מנחה; לתת צדקה; ללמוד; לתמוך בבית - לעצור חצי דקה ולזכור: זה אמור להיות בשמחה. אפילו תעשה קולות של שמח. לחשוף שיניים בחיוך, אמנם הוא קצת מזויף אבל עם עוד קצת אימונים יגיע המצב האמיתי... תשנה פרצוף.
• לעשות בתמימות יותר דברים שהילד אוהב. משחקים לא מסובכים, מחיאות כפיים, ריקודים, כדור, קפיצות... חצי שעה בגן הילדים הפרטי שלי.
• לא להאמין לכל אלה מהחדשות שאומרים שהמצב לא טוב... באופן כללי, הרוב טוב. והרוב קובע.
• למרות הריצות והלחץ, להרים את הראש לשמים בכל רגע שאפשר ולזכור: 'אני אהוב, אני לא לבד, יש לי אבא למעלה ששומר עלי'. הענין בדוק - הוא איתי תמיד.
• השמחה היא לא רק בחופשה או בבילויים כמו שמכרו לנו בסרטים, אלא כאן ועכשיו. לא צריך ללכת לקצה העולם, אלא רק להחליט.
• על החתום אני, הילד צביקה. מכותב: השם יתברך.
• נספח: כל יום בהתבודדות להתפלל על כל סעיף, לבדוק למה לא היית שמח ומה לא יושם בהסכם, ולנוכח הממצאים להיות שמח.
זהו. בטח יש עוד דברים אבל זה מה שעלה באותו דיון. בטח צד הפוליטיקאי שבי, בנפש, יכחיש את המסמך, אבל המקורות שלי אומרים שהוא אמיתי. חודש אדר בפתח, זה האימות מהשמים. זהו, אני קיבלתי החלטה להיות בשמחה, וגם חתמתי על מסמך.
אתם מוזמנים לנסח לכם כזה מסמך או להשתמש בשלי, העיקר לזכור: "משנכנס אדר מרבים בשמחה".
צבי יחזקאלי הוא פרשן בכיר וראש הדסק לענייני ערבים של ערוץ 10.