אחרי עשרים ושתיים שנים של נתק התממש המפגש המיוחל. יוסף הצדיק מתאחד בבכי ובאהבה גדולה עם אחיו ועם אביו.
לאחר המפגש והחיבור המרגש כל כך, פתאום קורה דבר מוזר, ויוסף מרחיק את המשפחה שלו מעליו. הוא מדריך את אחיו לומר לפרעה שהם רועי צאן, ומסיבה זו הם רוצים לגור בארץ גושן. רחוק ממרכזה של מצריים. רחוק ממנו.
למה?
למה זה מה שהוא עושה אחרי שנים של מרחק וגעגוע?
כי יוסף ידע שמצריים היא מקום נורא. והוא ידע שאין כאן סיפור פרטי של משפחה אחת, אלא יש כאן סיפור התהוותו של עם שלם, עם ישראל, עם סגולה. והוא גם ידע, שהדרך הנכונה להתהוותו של העם היהודי היא לבדל אותם מהחברה המצרית.
ואולם, אם כך, אם מצריים היא מקום נורא כל כך, למה הקב"ה מוריד אליה את יעקב ובניו? הרי הם יכלו לקחו את האוכל ולשוב לביתם, לארץ כנען, ומדוע להסתבך ו"להתחבא" בארץ גושן? בשביל מה ההתמודדות הזאת לגור קרוב לכל הטומאה, ולחיות על הקצה?
האם יש משהו טוב שאנחנו מפספסים, שקיים עמוק בתוך הרע?
כן. גם הרע שקיים בעולם – המטרה שלו היא לטוב. הקב"ה לא רוצה אותנו על מצב ניוטרל. ולכן הוא יצר את המחסומים האלה שנראים בעינינו כ'רע', כי הוא רוצה שאנחנו נילחם. אבל עדיין – "הכול לטובה"! הרע הוא רק כלי לעבודת השם.
תגידו, איפה פנס מאיר יותר חזק באור יום או בלילה? מובן שבלילה.
כך, ברא הקב"ה את הרע החשוך רק ככלי להעצים ולהגדיל את הטוב המואר. כאשר אנחנו נאבקים ברע, אז הטוב מתעצם ומוכפל בכפליים.
הקב"ה שולח את עם ישראל לתוך מרכז הטומאה של העולם, כי דווקא מתוך הרע אפשר להוציא את הטוב הכי עוצמתי. דווקא איפה שהמלחמה הכי חזקה, ונלחמים בה – שם נמצאת הנחת רוח הכי גדולה לבורא יתברך.
רק בחושך, לכל קרן קטנה של אור יש עוצמה אדירה – יותר מהאור הכי חזק שמאיר ביום.
הקב"ה לא ברא אותנו מושלמים, והוא שם אותנו בעולם מלא בניסיונות. וזה לא "בטעות".
הוא שלח אותנו לפה להיאבק, ליפול ולנסות לקום. זוהי מלחמה שקיימת בתוכנו יום יום – יצר הרע מול היצר הטוב.
כאשר אנו נצבים מול קשיים ומהמורות עלינו לזכור, שהכול לטובה ואלה רק הזדמנויות פז להפיק מהם אור יקרות. ואין שום מקום לעצבות, כי לרגע הזה חיכה הקב"ה. כל מעשה טוב במצב כזה יאיר את העולם, ויעשה את הקב"ה "מאושר" ברמה שאין לתאר.
נהוג לחשוב שרבי נחמן מברסלב זי"ע הוא שחידש את המושג "הכול לטובה", אבל האמת שיוסף הצדיק הוא שגילה את זה, עוד הרבה קודם.
יוסף אומר לאחיו: "אתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה, למען עשות כיום הזה להחיות עם רב". כלומר, גם מה שנראה לכם כרע, הוא לטובה. כי הקב"ה מנהיג את הבריאה.
זהו הסוד של יוסף הצדיק, שעל כולנו ללמוד. מה שעזר לו לעמוד בכל הניסיונות – המכירה, אשת פוטיפר, בית הסוהר... זוהי הידיעה, שהוא כנראה הזכיר לעצמו שוב ושוב – הכול לטובה.
איפה זה תופס אותנו?
אם נדמה לאדם שדברים לא מתקדמים בצורה טובה, נזכור ולא נשכח, ליוסף לקח עשרים ושתיים שנה עד שכל ה'סיפור' התבאר לטובה.
וגם אם אדם מוצף ברע עד שהוא בטוח שדרכו חזרה נחסמה, שיזכור שהקב"ה שלח את בני ישראל למצריים, ואפילו שירדו בסוף למ''ט שערי טומאה, המאבק שלהם היה שווה בעיניו. לו רק היה לנו טיפה של השגה כמה פועל כל מעשה טוב קטן, גם במקומות הכי חשוכים, וודאי שלא היה מקום לייאוש כלל.
נקודה למחשבה: "אלוקים נותן את המאבקים הכי קשים לחיילים הכי חזקים שלו".
מהות האמת.
הצגת כל התגובות