ישימך אלוקים / פעם בשבוע עם בחור ישיבה

(צילום: גרוזמן, שאטרסטוק)

יעקב אבינו מבין שיום פטירתו קרב והוא אוסף את כל ילדיו, להשמיע להם את דבריו האחרונים.

עם הדברים האלו הם הולכים לזכור אותו ועם הדברים הללו של אבא יעקב הם יחיו עד אחרון ימיהם, והנה, באופן תמוה, יעקב בוחר לפתוח את דבריו בתוכחת מוסר לראובן, לשמעון וללוי.

???

מדוע נזכר יעקב לתת להם תוכחה דווקא לפני מותו?

וגם אם נניח, שיעקב לא מצא זמן לעשות זאת עד עתה, האם לא מתאים יותר 'להעמיד אותם במקום' בשיח פרטי, כדי שלא לביישם?!

ועוד, שכידוע, (רש''י; בראשית, מט כח) הברכות נמשכות על שנים עשר השבטים יחד ואין להן משמעות בנפרד, ומדוע אפוא טורח יעקב לחלק את הברכות ביניהם ואינו מוסר אותן בצורה כללית: 'שיהיה פרנסה טובה, שפע ובריאות'...?

ובכלל, נראה שיעקב חורג קצת מהקונספט של המעמד, והוא מנתח לכאורה את אישיות ילדיו: "גור אריה יהודה... יששכר חמֹֹר גרם... נפתלי אילה שלֻחה..." וכן על זה הדרך. מה שייכים דברים אלה, לברכות שיעקב אמור להעניק לפני מיתתו?

שמעתי ביאור על כך בשם רבי נחמיה וילהלם, שליח חב"ד בבנגקוק.

יעקב אבינו אומר להם: בנים יקרים שלי, את הברכות שבירכתי כאן כל אחד מכם, אני מברך שיחולו בעצם על כולכם! אבל יש שני יסודות ברזל שאני רוצה שתדעו.

"האספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים" – האספו יחדיו! תהיו מאוחדים ביניכם! זה כלל ראשון.

אבל, וכאן מגיע אבל גדול: אחדות איננה אחידות! אחדות אינה מתבטאת בזה שכולם אותו דבר. העולם הזה אינו פס ייצור.

יעקב רוצה ללמד אותם, שהמפתח לאחדות הוא רק כאשר כל אחד מבין שיש מקום שונה לכל אדם בבריאה. שהקב"ה לא ברא מערכת משוכללת ומושקעת כל כך ושמה "אדם", רק כדי שאותו אדם יתפעל מהמערכת ביחס לסובב אותו. שהתפקיד שלך והאופי שלך אינם קשורים בשום צורה לשום אדם בעולם. שאל לך להשוות את עצמך לאחרים, אלא למה שהיית אתמול!

יעקב בא ללמד אותם דרך חיים! ומשום כך, הוא פותח את "התיק האישי" של כל אחד – יששכר תפקידו ללמוד תורה, שמעון ולוי צריכים לעבוד על מידת הרגזנות ולנתב את המידה הזאת לדברים טובים, ראובן צריך לתקן את מידת הפזיזות... יעקב אבינו נותן לכל אחד את מה שהוא זקוק להמשך דרכו, את המטרה הייחודית שלו.

איש חכם אמר פעם, שקנאה פירושה שאדם נראה מכוער בפני עצמו בגלל היופי של חברו. השוואות הן מעגל הרסני שלא נגמר לעולם.

הישארו מאוחדים, אומר יעקב לבניו, אך לא אחידים! תבינו, שכל אדם הוא עולם שלם בפני עצמו, תשמחו במי שאתם, תחגגו את השוני שלכם, כל עוד זה במסגרת ההיתר ההלכתית.

את הנקודה הזאת מוצאים שוב בפרשה שלנו: "בך יברך ישראל לאמר ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה".

יעקב אבינו אומר, שכל הורה בעם ישראל יברך את ילדיו בברכה זו – שתזכה להיות כאפרים וכמנשה. הם הפוסטר והדוגמא של כל ילד יהודי. שאף להיות כמותם.

ודבר זה מעורר השתאות, הרי התורה לא מספרת עליהם דבר, והם מוזכרים רק בברכת יעקב אליהם, ובמה הם זכו שעד היום הם הפוסטר והדוגמה של כל ילד יהודי? שכל אבא מברך את ילדיו שיגדלו כאפרים ומנשה?

אם נתבונן בחומש בראשית מתחילתו, נמצא שהוא מלא במקרים של קנאת אח באחיו. זה מתחיל בזה שקין הבכור הורג את הבל על כך שהקב"ה העדיף את מנחתו, יצחק מול ישמעאל, יעקב שגונב את הבכורה לעשיו, ועשיו מתנכל להורגו, וממשיך ביוסף שקיבל עדיפות על אחיו מאביו, ואחיו רוצים להורגו ''ועתה נראה מה יהיו חלומותיו''.

והנה, בדור הבא יעקב שם את ימינו על ראש אפרים הקטן במקום על מנשה הבכור, ובמהלך לא מובן, יוסף מתערב לאביו ו'מזכיר' לו כי מנשה הבכור ועליו צריכה להיות יד ימינו. במילים אחרות, יוסף אומר לו: אצלי אין העדפות! אני לא רוצה עוד פעם קנאה ושנאה, הרי בגלל דבר כזה נמכרתי לעבד!!!

ולפתע קורה דבר חדש – לא קנאה כי אם שלום רב. מנשה לא נשבע לנקום ולא כועס.

למה?

כי הוא כבר הבין, זה מעשה שלו וזה מעשה שלי.

כל אדם ותפקידו הנכון לו בעולם. אדם שלומד תורה לא יוכל להחליף אדם שעושה עסקים, וכן להפך. מנשה הבין שהוא צריך להתמקד אך ורק באיך להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמו, ולעשות את מטרתו המיועדת לו על הצד הנכון ביותר!

ומכאן מגיעה ההתפעלות של יעקב אבינו, עד שהוא מטביע בשמם את הברכה האולטימטיבית לדורי דורות: "ישמך אלקים כאפרים וכמנשה"!

נקודה למחשבה: החיים שלך שווים מדי בשביל לנסות לחיות חיים של מישהו אחר!