(האזינו: הרב יצחק קוליץ זצ"ל על עשרה בטבת)
צום עשרה בטבת, נקבע על ידי רבותינו, בשל שלושה אירועים מרכזיים שארעו בסמיכות זה לזה.
בח´ בטבת, תורגמה התורה ליוונית. בט´ בטבת נפטרו עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה. ובי´ בו החל המצור על ירושלים בזמן בית ראשון. חז"ל אחדו את שלושת האירועים העצובים האלו, ליום אחד וקבעו תענית ביום האחרון מבין שלושתם.
אלא שבמבט ראשון, נראה שחלק מהאירועים אינם מצדיקים צום. מותם של שניים מגדולי האומה, הוא אכן אירוע מעציב, אבל לא שמענו על צום ביום פטירת דוד המלך או אהרון הכהן, אז למה במותם של עזרא ונחמיה כן ראוי לצום?
תרגום התורה ליוונית, בכלל מעורר שאלה, מדוע בכלל הוא נמנה עם האסונות, מה כל כך רע במעשה הזה והרי גם משה רבנו מתרגם את התורה לשבעים לשון?
כדי להבין את כוונתם של חז"ל בהצמדת שלושת האירועים האלו זה לזה, צריך לבחון קודם כל את סדר האירועים מבחינת כרונולוגית. תרגום התורה ליוונית, נעשה בימי תלמי, כבר בזמן בית שני, עזרא ונחמיה נפטרים בתחילת ימי בית שני והטלת המצור על ירושלים נעשתה כאמור עוד בבית ראשון.
החורבן שמתחיל בסוף ימי בית ראשון, לא הסתיים עם בניית הבית השני. למרות שבזמן הורדוס בית המקדש היה מפואר יותר מאשר מבימי שלמה, עיקרו היה חסר. עוד לפני חורבן בית ראשון נגנז ארון הקודש, ובבית שני, קודש הקודשים עמד ריק. ולא רק זאת, פריטים רבים חסרו בבית שני.
החוסר העיקרי בבית שני, היה בהעדר השראת השכינה. עם הקמת בית שני, מפסיקה הנבואה מהעולם, ואין עוד דיבור ישיר בין הקב"ה ובין בני האדם. מותם של עזרא ונחמיה, מאחרוני הנביאים, מסמן את סוף הנבואה. אם כך, פטירתם, אינה מסתכמת רק באובדן האישי של שניים מחשובי האומה, אלא היא גם מעידה על סוף הדיבור הא-לוהי עם בני האדם.
סופה של הנבואה הוא גם תחילתה של הפילוסופיה. החכמה היוונית פורצת ושוטפת את העולם. תהליך הבניה בכלים האנושיים, מלמטה למעלה, עומד בסתירה לדיבור הא-לוהי שהיה מלמעלה למטה.
בהמשך כופים על חכמי ישראל לתרגם את התורה ליוונית. העניין כאן הוא לא התרגום המילולי, אלא העברת התורה לכלי ניתוח יווניים. כשתורת ישראל יורדת למערכת האנושית היוונית, יש בזה פגיעה אנושה, לא רק בתורה אלא בכל העולם. חז"ל מתארים שכשתרגמו את התורה ליוונית ירד על העולם חושך לשלושה ימים.
כשיש"ו בורח מירושלים, הוא נמלט לאלכסנדריה, שם הוא קולט מהחכמה היוונית. בסופו של דבר משלב יש"ו את התורה עם היווניות ויוצאת לו הנצרות. העיוות של התורה לכיוון האליליות היוונית, יצרה את דת האהבה והחסד שרצחה את עמנו במשך 2,000 שנה.
שלושת שלבי החורבן, הם רצף אחד. תחילת חורבן בית ראשון, הביא בהמשכו להפסקת הנבואה, שגרמה לתורה להלמד בכלים זרים. החורבן שמתחיל בעשרה בטבת, עם הקפת ירושלים במצור, ממשיך בט´ בו עם הפסקת הנבואה בפטירתם של עזרא ונחמיה, ומגיע לשיאו בח´ בטבת עם תרגום התורה ליוונית.
תהליך החורבן, הגיע לשיאו במשרפות של אושוויץ. בני הדת הנוצרית, השתמשו בכל האינטלקט היווני, הטכנולוגי והפילוסופי כדי לחסל את עם ישראל המייצג את המוסר והאמונה. לא סתם, קבעה הרבנות הראשית לישראל את יום השואה, דווקא בעשרה בטבת. שיא החורבן, נובע בתהליך ארוך שתחילתו בהקמת המצור בבית ראשון וסופו בקרימטוריומים של בירקנאו.
חז"ל קבעו את הצום דווקא ביום עשרה בטבת ולא בח´ או בט´ בו, כי עשרה בטבת הוא למעשה ראשית התהליך, שאר האסונות נובעים ממנו.
יָּגוֹן וַאֲנָחָה פְּדֵה אֵ-ל אֶת נַפְשִׁי. עֲשֵׂה לְעַמְּךָ הֲנָחָה. מַלְכִּי וּקְדוֹשִׁי.
תַּהֲפוֹךְ לָרְוָחָה. אֶת צוֹם הַחֲמִישִׁי. לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה. צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי.