שמעתי לא מזמן ציטוט של משפט פשוט ויפה שהותיר אותי מהורהרת. "היו נחמדים" אמר המשפט, "כל אדם שאתם פוגשים נלחם מלחמה קשה". מקורו של הציטוט העתיק והיפה הזה אינו ברור, אך למרות הזמן הרב שעבר מאז שהוא נכתב או נאמר, הוא עדיין רלוונטי כתמיד.
כי זה נכון. כולנו עוברים משברים בחיים. כולנו מתמודדים עם מורכבויות בלתי צפויות, מנסים לצלוח גלים אימתניים שמאיימים על חיינו. לא כולם יודעים בתחילת דרכם עד כמה מלחמת החיים הזאת היא מלחמה קשה, רצופה עליות ומורדות, משברים ושמחות, כאב ופחד, אהבה, בדידות. אך בשלב כלשהו העובדה הזאת מתחוורת לכל אדם ואדם.
כולנו מתמודדים עם אותם הדברים. נכון, לכל אדם יש את מסכת ייסוריו שלו, אך הייסורים כולם ארוגים יחדיו. כולנו טועמים מאותו הסבל האנושי הקשה והאיום המאחד בין בני אדם מכל עברי העולם, חוצה מגזרים וקטגוריות אנושיות.
חלקנו, ברי מזל, טועמים אך מעט מאותו הסבל הנורא. חיים חיים שלווים באופן כללי, ואך לעיתים רחוקות נתקלים ברגעים קשים של משבר המאיים למוטט את השלווה הזאת. פטירת אדם אהוב וקרוב, פיטורין מעבודה, אובדן, עצב, שכול.
חלקנו, בעלי פחות מזל, נתקלים במלא עוצמתו ועוזו של הסבל האנושי, כאשר החיים כולם רצופים בכאב. מחלה שאינה נגמרת, הפרעה נפשית הגורמת לכאב עמוק, נישואין קשים, התעללות בלתי פוסקת.
אסור לדבר על סבל
כולנו עוברים חלק מהדברים הללו, אבל אף אחד לא אוהב לדבר עליהם. "מה שלומך?" אנחנו שואלים כבדרך אגב, והתשובה הרגילה "ברוך ה' הכל בסדר", "הכל טוב", "מצוין", יכולה להסתיר מאחוריה התמודדויות קשות מאד.
אנחנו מכירים את עצמינו כמובן, ולפעמים גם סיפורים של בני משפחה קרובים, או חברים. ברזולוציה הקרובה מסביבנו, אנחנו מכירים היטב את הצרות, את הדמעות, את הכאב. אבל ברגע שמדובר באנשים שקצת מרוחקים מאתנו, השכנים בשכונה, העובדים בעבודה, החברים בכוילל. פתאום כולם חיים חיים מושלמים. לאף אחד אין בעיות. הם חיים חיים רגילים, וכנראה שאצלם אין דמעות או צרות. כנראה שזה קורה רק לאנשים הקרובים אלינו.
גם עלעול במגזינים חרדיים מציג בפנינו עולם מושלם וחסר כאב. אנשים חיים חיים נהדרים, מתפלספים על פוליטיקה ומגזריות, מתעניינים בקהילות רחוקות, מדברים דברי תורה. הכל נהדר. הכאב נמצא רחוק רחוק בסוריה המדממת, בצפון קוריאה המורעבת, אבל לא פה. לא בתוכנו.
גם אם נמצא בעיתונות החרדית תיאור של ייסורים קרובים לבית, תמיד באה לצדו מטרה חינוכית כלשהי. הייסורים תמיד באים בליווי צמוד של התמודדות הירואית מרוממת. אישה הסובלת ממחלה קשה ומתמודדת בגבורה עילאית, ניצול שואה שהפך למחנך דגול, אב שכול שתרם ספר תורה לזכר בנו.
אבל אין תיאור של סבל סתם. של הסבל כמשהו ששייך לכולנו. של סבל שהוא לא קדוש ולא רחוק, אלא קיים פה בתוכנו, רק בגלל שאנו חיים בעולם שקר וחומר נפסד.
והאדם הפשוט הקורא את הדברים הללו, המדבר עם חבריו ועם מכריו, ורואה מסביבו עולם מושלם. עולם שכולם חיים בו חיים רגילים, נטולי דאגות ממשיות. האדם הפשוט שחווה עכשיו חוויה קשה וכאובה עד מאד. אולי מריבה בין בני הזוג, אולי עלבונות צורבים מהוריו, אולי מינוס בבנק שמאיים להטריף את הדעת, אולי מחלה נפשית שהתגלתה במשפחה, או שאולי הוא גילה שהילד שלו עבר התעללות. אותו אדם מרגיש כל כך כל כך לבד.
שקט, סובלים
כל כך לבד במערכה הזאת. חי בחברה המקדשת את הסבל, אך פוחדת לגעת בו. בחברה שבה סבל הוא משהו ערטילאי ומנותק מחיי היום יום, משהו שקשור לאנשים "ההם" הרחוקים והמסכנים.
יכול להיות שחמש משפחות בבניין שלו עוברות התמודדות דומה לשלו, אך הוא לעולם לא יידע על כך. כי המשפחות הללו בודדות ומתביישות בדיוק כמוהו. גם הן כמוהו, לא רוצות להיות "בפה של האנשים", לא רוצות לקלקל את השידוכים של הילדים, גם הן לא רוצות שירחמו עליהן, לא רוצות להיות מסכנות, וגם הן חשות כל כך כל כך לבד.
בשנים האחרונות חל שינוי ציבורי בנושא הזה, כאשר נושאים שנחשבו "טאבו" במגזר, מתחילים להיות מדוברים ולקבל במה מרכזית. מופיעים מאמרים מלומדים על הפרעות נפשיות שונות, ועל התמודדויות פסיכולוגיות. מאמרים הנותנים מידע חשוב לציבור, וגם מנפצים את מיתוס העולם המושלם הזה שראינו במשך כל כך הרבה שנים בעיתונות החרדית. אני שמחה להיות חלק מהשינוי הזה.
זהו שינוי מבורך וחשוב. אבל עדיין, ישנה התחושה כי מדובר במשהו שקורה "להם", ל"אחרים". לבחורה שסובלת מעודף המשקל או לאישה הגרושה המתמודדת עם החברה. חשוב מאד לדבר על החריגויות הללו, אבל חשוב גם להבין שזה לא באמת כל כך חריג.
כולנו אחים לסבל, מי יותר, מי פחות. כולנו קיבלנו קלפים מהבורא, חלקינו קיבלו קלפים נעימים יותר, וחלקינו קיבלו קלפים קשים וכואבים. אבל זה החיים. סבל זה לא מילה גסה.
אז נכון, לפעמים צריך פשוט לעצום את העיניים חזק, לצלול עמוק ולחכות שהגלים יעברו. ולפעמים הגלים הללו סוערים וארוכים, ואנחנו נהיים מותשים וכואבים. אבל זאת לא אשמתנו. זה לא דבר רע. זה רק כואב מאד.
למרות הכאב, להמשיך קדימה
לסבל יש תכונה כזאת, שגורמת לאנשים להרגיש פחותי ערך כשהם סובלים. איך הגעתי למצב הזה? הם אומרים. מה קרה לי? פעם הייתי כל כך מאושר וחי טוב, ותראו אותי עכשיו, שבר כלי. והאדם היקר והאהוב והחביב, אותו אדם שנברא בצלם, לא רק שהוא מתמודד עם הקשיים האובייקטיביים בחייו, צריך הוא גם להתמודד עם הר של אשמה ובושה ופחיתות כבוד.
אבל הכאב לא באמת צריך לקחת ממנו את הכבוד העצמי. לגרום לנו להרגיש אשמים, בודדים או מבוישים. כולנו עוברים את זה. כאב הוא אחד הדברים הפסיכולוגיים היחידים שבאמת מאחדים אותנו כבני אנוש. לא נזנחנו על ידי ה' ונכנסנו לקטגוריה של "המסכנים" ו"הסובלים". אלא התחברנו לתקופה קצרה לדבר האנושי העצום הזה שנקרא סבל.
כאב גורם לנו להבין את עצמנו ואת האחרים בצורה הרבה יותר רחבה ועמוקה. האדם שאינו סובל אינו מבין את אחת הקטגוריות הפסיכולוגיות היסודיות ביותר. במובן הזה האדם שאינו סובל חסר היבט מהותי של החוויה האנושית.
סבל זה לא דבר רע. זה רק כואב. כואב מאד.
ובסוף זה יעבור.
ושוב נמצא את עצמינו, נרגיש את הרוח הנושבת בין הענפים, נרגיש שוב שמחה קטנה מציצה בלב. אולי נהיה חזקים קצת פחות, אך רגישים הרבה יותר, מבינים יותר את אחינו ושכנינו שגם הם עוברים את אותו הכאב בדיוק.
הצגת כל התגובות