אם נשאל את הצעירים של היום, כיצד עליהם לבחור את המקצוע לעתיד, ברוב המקרים נקבל את התשובה הפופולארית ביותר בזמננו: "עלינו לבחור את מה שאנחנו אוהבים ולהפוך אותו למקצוע". המדענית מיה טוקומיצו מאוניברסיטת פנסילבניה טוענת שהדרישה הזאת לא רק מגוחכת, אלא גם מסוכנת ואחראית לדור שלם של עבדים מודרניים.
ההמלצה הזאת נשמעת כקריאה מצוינת שמביאה אותנו למצוא את מה שאנחנו אוהבים ולהתחיל להתפרנס ממנו. אבל אם נתחיל לתרגם את הקריאה הזאת לשפת המעשה ושוק העבודה, נראה שהמצב הרבה יותר מסובך ממה שנראה לנו אחרי שיחת מוטיבציה שכזאת.
אם נבחן שוב את המשפט הזה, נראה שהעבודה שלנו היא בעצם לא משהו שאנחנו עושים תמורת כסף, אלא מעשה אהבה, דבר שמסב לנו עונג רב. ואין ספק שלפעמים זה אכן כך. אחד האנשים המפורסמים ביותר שנהג להדגיש את חשיבות האהבה כלפי מקום העבודה היה סטיב ג'ובס, מייסד חברת "אפל". הוא אכן אהב מאוד את עבודתו והציג את העבודה ב"אפל" כעבודת חלומית. אבל כשהוא דיבר על העבודה הוא התכוון בעיקר לאלה העוסקים במלאכה אינטלקטואלית, הדורשת הרבה חשיבה ויצירתיות. בהרצאותיו הנלהבות הוא לא ציין אלפי פועלים במפעלים שהרכיבו את הטלפונים, ארזו אותם, הביאו אוכל לאותם אורזים וניקו אחריהם את אולמי הייצור הענקיים.
וכאן אנחנו מגיעים לבעיה גדולה מאוד שבטענה הזאת: היא רלוונטית לאחוז זניח מהמשרות הקיימות בשוק העבודה. עבודה לא אינטלקטואלית, מונוטונית ולא יוקרתית, אך חיונית להישרדות החברה פשוט לא מוצאת את מקומה בשיטה הזאת, אף על פי שכל המרצים שמדברים על השיטה הזאת משאירים אחריהם לא מעט זבל שמישהו חייב לנקות. עבודה שלא מעוררת אהבה כביכול מוצאת מחוץ לחוק, הופכת לנחלת המפסידנים. ובכך בעצם גורמת לרבבות של אנשים שמועסקים בעבודות כאלה להרגיש את עצמם כלא מספיק מוצלחים, היות והעבודה שלהם מביאה להם רק פרנסה בכבוד ותועלת לחברה, אך לא מעוררת אצלם תשוקה בלב.
כאן מסתתרת גם סכנה אחרת של הקריאה הפופולארית הזאת. כשאנחנו מדגישים מעבר לכל פרופורציה את חשיבות האהבה למקום העבודה, אנחנו בעצם מטשטשים את העובדה שגם אהבה הכי חזקה במקרה הזה היא עדיין עבודה שאמורה לפרנס את הבן אדם, וזאת מתוך הגדרה של כל עבודה מלבד התנדבות.
אבל חשיבות מופרזת של עבודה במקום נחשק גורמת לשחיקה עצומה של משכורות בתחומים יוקרתיים, על הגבול שבין עבודה לתחביב. לכן אנחנו רואים אומנים, עיתונאים, מדענים וסטאז'רים במשרדים מכובדים שעובדים כמעט בחינם, בשעות לא סבירות, נענים לכל הגחמות של ההנהלה ופוחדים להגן על זכויותיהם. כי כיצד ניתן להגן על שכר וזכויות כשמסתכנים בעצם בנורא מכל: לאבד את מושא האהבה, ולעבור לעבודה שהיא סתם עבודה מכובדת ומפרנסת? הגישה הרווחת והמתחזקת הזאת בצורה פרדוקסלית ביותר מאפשרת לחברות רבות לנצל את העובדים, כי הרי הם לא סובלים סתם, הם עוברים ייסורים למען האהבה...
והתוצאה? במקום לראות חברה של אנשים מאושרים ונהנים מהגשמה עצמית, אנחנו רואים אלפי אנשים מתוסכלים ומנוצלים שתוהים כיצד הדרך אל האהבה הסתיימה בחובות כספיים ודיכאון כבד.