בבוקר יום שני השבוע, באיחור של למעלה מארבע שנים התקשרה ציפי לבני לאלי ישי וביקשה עזרה: "יש לי בקשה אישית", גיששה לבני ומנימת הקול של אלי ישי הבינה שהיא יכולה להתקדם הלאה, "אני מבקשת שתורה לנציגי ש"ס בוועדת הכנסת, מיכאלי וזאב, להצביע בעד בקשת ההתפלגות של שבעת פורשי קדימה".
בלי לחשוב לרגע השיב ישי בחיוב ואיחל ללבני הצלחה בהקמת התנועה החדשה. לבני, שכבר התכוונה להפציר ולשכנע, ואולי גם לנהל סחר-מכר של תן וקח (תן תמיכה של ש"ס בפילוג קדימה, וקבל התנגדות להתפלגות אמסלם מש"ס) הופתעה מההיענות המהירה: "תודה גם על ההסכמה וגם על הפרגון", היא אמרה בלבביות שנמסכה בקולה באיחור של כמה שנים.
בערבו של יום, התברר כי שני הקולות שנידב ישי, עשו את ההבדל והביאו לאישור ההתפלגות בכיוון התנועה (שישה תומכים מול ארבעה מתנגדים בוועדה). אם את השיחה הזאת היא הייתה מקיימת ב-2008, כשהייתה במרחק נגיעה מראשות הממשלה, לבני הייתה כבר מזמן ראשת-ממשלה, על-פי הטרמינולוגיה החדשה של האקדמיה ללשון.
אפשר למצוא הרבה סיבות להיענות המהירה של ישי: הגדלת הפיצול בשמאל והחלשת כוחו של יאיר לפיד, מאגר המנדטים הפוטנציאלי של אמסלם שלבני עשויה לנגוס בו (וש"ס עצמה, מנסה ככל האפשר להתעלם ממנו, כולל הימנעות מהשתתפות בהצבעה בוועדת הכנסת על אישור התפלגותו מש"ס).
אבל דומה שמעל לכל, הייתה זו הנקמה בשאול מופז – שהוגשה השבוע כשהיא קרה - בדיוק כמו שאלי ישי אוהב. עוד לפני שסיים את השיחה עם לבני, מופז כבר היה בממתינה על-מנת לשכנע את ישי לתת לח"כי ש"ס בוועדה הוראה הפוכה.
אלי ישי לא טרח להרים את הטלפון ונתן למופז להתייבש על הקו: "אם האיש הזה היה שומע בקולי ולא אוטם את אוזניו לזעקת עולם התורה, הוא היה עד היום ממלא-מקום ראש-ממשלה. מה לא אמרתי לו", נזכר ישי, "הסברתי שניתן לו את כל הקרדיט הציבורי, שאם ילך להסכמה הוא ייצא מנהיג לאומי, אבל הוא הלך אחרי הספינולוגים שהובילו אותו באף. עכשיו, שיחפש אותנו".
מבלי לחשב חשבונות שמים ועם שתי רגליים יציבות על הקרקע, דומה שמעולם לא ראינו בהתממשות כה מהירה של החטא ועונשו – כפי שנוכחנו בעניינו של שאול מופז. אז לרגע אחד, בבוקר יום שני, הייתה לישי שעה קלה של קורת רוח. אין שמחה כשמחה לאיד ובפרט כשאין כל שמחה אחרת בסביבה.
תנועת הצופים
במרכז הקונגרסים בחיפה, הוצתה מערכת הבחירות של ש"ס. השילוב בין הצתה לחיפה לא נשמע מי-יודע-מה, ובטח שלא בסמיכות תאריכים של היארצייט לאסון הכרמל, אבל לראשונה במערכת הבחירות הנוכחית, היה אפשר לראות אש בעיניים של פעילי ש"ס – במובן החיובי של המונח.
הכינוס בחיפה היה אמור להוות תיקון המעוות של כנס פתיחת מערכת הבחירות של ש"ס בבנייני האומה. הרכב הנוכחים אומנם לא היה שונה במיוחד. איך אמר בציניות אחד מראשי ש"ס בתום הכנס? "הבטיחו לנו כנס פעילים, במקום זה שוב קיבלנו כמה מאות צופים מוזמנים".
אל האולם בחיפה, כמו לבנייני האומה בירושלים, גויסו מעודדים מקרב בני הישיבות: לירושלים הגיעו תלמידי ישיבת אור החיים של של הגר"ר אלבז. לחיפה, גויסו תלמידי הישיבה של הרב שי פארי, תלמידו של הרב אלבז. התגייסות לא נעלמה מעיניהם של ראשי ש"ס שישבו על הפודיום וראו מי ממלא עבורם את האולמות ומונע התבזות לעיני התקשורת שנוכחה במקום בהמוניה. לפתע הם קלטו, כנראה, שהתעלמות מבקשתו של הגר"ר אלבז לחזור למסורת של מינוי נציג בכנסת מטעמו עלולה לעלות להם באולמות ריקים בכנסים הבאים (מה לעשות והציבור שאינו מגויס מאס בשיממון הזה של עצרות בחירות).
מי שעשוי להרוויח מכך הוא ראש עיריית בית שמש, משה אבוטבול, הנחשב כאחד השמות הלוהטים בבורסת השמות השסי"ת לקראת סגירת הרשימות. אבוטבול הוא ממקורבי הגר"ר אלבז ונחשב כהצלחה המוניציפאלית הגדולה ביותר של ש"ס (ולא שיש להם הרבה הצלחות במקומות אחרים. ראה ערך אלעד, שם הוגשה השבוע עתירה נגד שר הפנים בדרישה לפיזור העירייה).
ליצמן שוחח השבוע עם ליברמן שגילה לו כי בסקרים של הליכוד ביתנו, יהדות התורה מתמקמת בעקביות על כשישה וחצי מנדטים. סקרים לחוד ומציאות לחוד. ליצמן יפצח בריקוד חסידי, אם ייכנס המנדט השישי (או אז, ליצמן יקבל 'מפטיר' ממחויבותו לרוטציה מול הנציג הבעלזאי ברשימה)
מועמדותו של אבוטבול "יושבת" על שולחנם של ראשי ש"ס בשבועיים האחרונים כשבאופן אבסורדי דווקא ההצלחה שלו פועלת נגדו. החשש הוא שאם יבחר לכנסת לא יהיה מי שיוכל להשיג את הרוב השברירי הדרוש לכיבוש מחדש של ראשות עיריית בית שמש מול הגוש החילוני דתל"י. בסביבתו של אבוטבול מאמינים שאם יצליח להציג תוכנית מסודרת לכיבוש בית שמש גם בלעדיו, יתכן ולמרות הכל נראה אותו בעשירייה השנייה של רשימת ש"ס לכנסת.
הרכב הקהל בחיפה ובירושלים, היה די דומה, אבל האנרגיות היו שונות לגמרי. הכינוס בירושלים התברר כיצור כלאיים לא מוצלח במיוחד של כינוס פוליטי שהולבש על פלטפורמת שיעורו השבועי של מרן הגר"ע יוסף. המשתתפים שהגיעו לאולם, מעריצים את מרן הגר"ע בכל רמ"ח איבריהם, אבל באותו מוצ"ש הם הגיעו לירושלים תאבי אקשן של כינוס בחירות בטעם הימים ההם. במקום זה הם קיבלו שיעור הלכתי, בלי קריאות עידוד ובלי שאגות ביניים.
אחר-כך באו עוד כמה כינוסי בחירות בטבריה ובפתח תקווה שתוארו כאן בשבוע שעבר. דרעי הופיע בהם ככוכב בלתי מעורער, אבל הוא בעצמו חש בצאתו, שזה-לא-זה. הסטרטר לא נדלק לו. הקהל לא הולהב, האש לא הוצתה. ביום ראשון השבוע, דרעי חש לראשונה תחושה של 'הנה זה בא'. האדרנלין חזר לו, האוהדים הריעו לו בטירוף, באמצע אומנם הייתה תקרית קטנה כשלעברו של ישי נזרקו כמה משפטים לא נעימים (הפרנויה בשני הצדדים כה גדולה, עד שבסביבתו של ישי בטוחים, שהתקרית הספונטנית הוזמנה ותוזמנה), אבל בסוף, גם התקרית הזאת והסולחה שבאה בעקבותיה, הפכה לחלק מההצגה.
בדרך חזרה מחיפה, דרעי דיבר – כמו שחקן נשמה שירד מהמגרש, טעון באנרגיה של אהבת הקהל: "תשכחו מאווירת הדכדוך שהייתם עדים לה וכתבתם עליה לפני שבוע", הוא אמר השבוע, "קיבלתי החלטה שכלום לא יעצור בעדי. אני הולך עם האנרגיות שקיבלתי היום בכינוס עד הסוף, במטרה להביא כמה שיותר מנדטים ולהצליח במערכה".
תקיעת שופר
דרעי של מוצאי ראשון, לא היה דרעי של מוצאי שבת. פחות מעשרים וארבע שעות לפני שהצפין וחזר עם אנרגיות חדשות, דרעי נשמע אחרת לגמרי, עד כדי כך, שביטל פגישה שתוכננה לו עם ראש-הממשלה.
ביבי הזמין את דרעי למלווה מלכה, ובעצם לפגישה ראשונה, מאז חזר דרעי לחיקה הרותח של ש"ס ועורר עליו את חמתה של הגברת הראשונה - כשבראיון לניסים משעל, הדגיש את העובדה שהחולצות שלו, בניגוד לחולצותיהם של בכירי המדינה, מגוהצות על-ידי אשתו.
שרה נתניהו לקחה את הביקורת ברמה הכי אישית ומסר בהול אף הועבר באמצעות 'מחזיק תיק דרעי', איווט ליברמן. והנה, כשכבר גוהצו ההדורים ונקבעה סופסוף פגישה, נאלץ דרעי לדחותה, על רקע מה שהוגדר בסביבתו כ"פערי לו"ז" - רק שלא היה ברור אם מדובר בלו"ז של דרעי, או בלו"ז של ישי, שביבי דאג לרוץ ולהיפגש עימו ביום שישי, יממה לפני שהתכוון לארח את דרעי.
גרסת הכיסוי שאושרה, הן בלשכת רה"מ והן בלשכת ישי, הייתה שהפגישה עם שר הפנים וחבר התשיעייה לא עסקה בעיקרה בעניינים פוליטיים, אלא בנושאים תכנוניים על רקע החלטת ראש-הממשלה להפשיר את הקפאת הבנייה בעוטף ירושלים (הנקודה החרדית: בעוד כשבועיים אמורה הוועדה המחוזית לאשר את הרחבת רמת שלמה בכ-1,600 יחידות דיור. בפעם הקודמת זה הסתיים בהתקפלות והקפאת התוכניות, נקווה שהפעם זה יגמר במעשים ולא בדיבורים).
מה לעשות, ובצמרת ש"ס החשדנית לא קנו את התירוצים המדיניים, ותמהו בשביל מה זקוק ביבי לרוץ ולהיפגש בערב שבת עם ישי, כשממילא הוא אמור להיפגש עימו ביום ראשון בישיבת הממשלה? רק תשובה אחת יכולה להיות נכונה: נתניהו דאג מראש להרגיע את ישי, לקראת הפגישה עם דרעי.
מה שיצא מכל החגיגה, שבמקום להיפגש עם ראש-הממשלה, בילה דרעי בנעימים והעביר את מוצ"ש במפגש של השלישייה, שבמהלכו, נזרקה לעברו של ישי השאלה "מדוע לא אמרת שאתה הולך להיפגש עם רה"מ?". ישי לא הבין את השאלה ולא מצא לנכון לתת לה תשובה.
גם אחרי הכנס בחיפה, האיבה נותרה כשהייתה, ובכל זאת, דרעי יצא ממרכז הקונגרסים בחיפה, כשהוא משדר תחושה של התרוממות רוח ומשמיע אמירות בסגנון "זה מאחורינו", שהשמיעו בשעתו מופז ונתניהו.
מה בדיוק השתנה בתוך פחות מיממה? לא המציאות אלא התובנה. הגישה החדשה שהוביל דרעי השבוע, אינה אסטרטגיה אלא טקטיקה. דרעי לא איבד את החושים הפוליטיים המחודדים ומתישהו, בתפר שבין מוצ"ש לראשון, הוא הבין שמכל הברדק שנוצר הוא לא ירוויח מאום – לקראת רגע ההכרעה מי יהיה הראשון ברשימה, ביום חמישי הממשמש ובא.
סלע המחלוקת נותר כשהיה: ישי דבק בגרסתו שהמקום הראשון הובטח לו בתקיעת כף, ומאמין שבניגוד להתחייבויות אחרות, ההבטחה הזאת, לא תתרסק אל סלעי המציאות. מנגד, בסביבתו של דרעי מבהירים כי ההסכמה על הותרת ישי במקום הראשון, הותנתה בכך שדרעי ישמש כיו"ר.
אלא מה? דרעי הבין שאווירת הנכאים שהשתררה והאיומים המרומזים שנשמעים, פשוט לא עושים לו טוב, ולכן ראינו אותו השבוע עובד עד כלות הכוחות, נטען באנרגיות חדשות ומעביר את זירת הלחימה מקדמת הבמה אל מאחורי הקלעים.
בסביבתו של דרעי בונים על כך שהמועצת לא תכריע רק בשאלת זהות היו"ר, מתוך הבנה שהצ'אנס היחיד של ש"ס לצאת בחתיכה אחת מכל האחדות המסוכסכת הזאת – הוא אך ורק אם תבוצע חלוקה מדויקת של עור הדב שטרם ניצוד (ויש מספיק מה לחלק לבד מהמקום הראשון ברשימה: מהשליטה ברשת מעיין החינוך, עבור למינויים בהסתדרות ובמועצות הדתיות וכלה בשליטה ברשויות המקומיות).
המריבות על השליטה בעטרת התנועה – הפכו לצרה הגדולה של ש"ס במערכת הבחירות הנוכחית. ולא שחסרות לה צרות מחוץ: אמסלם הוא צרה שש"ס מתקשה לבלוע ומעדיפה להגיב אליה בהתעלמות. הרשימה החדשה עליה הכריז הרב אמנון יצחק, היא צרה צרורה, "תקיעת" שופר אמיתית – שזוכה לתגובה הרבה יותר עצבנית, במיוחד אחרי שהלוויינים של הש"סניקים קלטו כמה פעילים מרכזיים בש"ס שמשדרים על תדרי האנטנה של הרב אמנון יצחק, מה שעשוי להוריד לטמיון כמה אלפי קולות.
הקשר הישיר בין המחזיר בתשובה לחצרותיהם של גדולי ישראל האשכנזיים בבני ברק כבר הוביל להעברת שדר בהול מירושלים הספרדית לבני ברק הליטאית ולפיו, אם לא תישמע הכרזה פומבית שמשמעותה הסרת ידיים מרשימתו של הרב אמנון יצחק, תבוא תגובה כואבת של ש"ס שתחבק את החרדים העובדים האשכנזים.
צרות, מבית ומחוץ, באות בצרורות, אבל השלום, וגם המחלוקת – מתחילים בבית. בהיעדר הכרעה ברורה שתקבע לא רק מי יוצב במקום הראשון וישמש כשר הפנים, אלא גם מי ישמש כיו"ר התנועה לענייני פנים, כל אחד מהצדדים ימשיך לנסות למשוך בחבל כדי לשפר עמדות. אם זה מה שיקרה, קרבות הרחוב שראינו מיום האיחוד ועד להגשת הרשימות, יהיו רק קדימון לקרבות הבוץ שייראו כאן מעתה ועד לבחירות.
אגודת ר' ישראל
במרחק של קצת פחות ממאה קילומטרים מחיפה, הוחלפה היצריות הש"סית באדישות אגודאית. המועצה הארצית של אגו"י התכנסה באולמי נאות ירושלים בבני ברק והצביעה פה אחד על הרכב הרשימה. הוויתור של בעלזא על המקום החמישי, חתם את הכינוס עוד לפני שהחל.
אפשר להיות ציניים מכאן ועד להודעה חדשה ולהסביר כי בעלזא נכנעה מחוסר ברירה. גם בכינוס המרכז, היה מי שידע לספר כי עד לרגע האחרון עוד ניסו בבעלזא להגיע לפשרה שתיתן להם לכל הפחות עדיפות מול ויז'ניץ בחלוקת התפקידים. אבל במציאות הפוליטית הפנים-חרדית, חייבים לומר מילה טובה לח"כ ר' ישראל אייכלר, שהשמיע טקסטים של אחדות ואחריות, שמוכיחים לציבור העייף והיגע ממלחמות, כי האחריות מחייבת גם את חברי הכנסת ולא רק את הבוחרים.
הח"כ הוותרן אייכלר, השמיע בכנס את השאלה – שאין עליה תשובה: "איך יכול להיות שבבחירות שנערכו בשנת תשט"ו, לפני כשישים שנה, היו לנו שישה מנדטים, ברשימה משותפת של ג', ד', ואילו עכשיו, יש לנו רק חמישה?". באמת שאלהובה, אך את התשובה קיבלנו במקום, בדמותה של האדישות ששררה במהלך הכינוס שאומנם התקיים באולם שמחות, אך נראה כמו טקס הקראת שמות (הח"כים בהווה) והזכרת נשמות (של ח"כי עבר שהלכו לעולמם).
מי שמחפש בכל זאת אנרגיות מתפרצות גם באגודת ישראל, מוזמן לסור ברביעי בערב, לכינוס הבחירות, שיתקיים בביתר עילית. בניצוחו של ראש העירייה מאיר רובינשטיין שיגיע לארץ הקודש הישר מאומן, שם חגג יומולדת ארבעים בהשתטחות על הציון. אין כמו קפיצה קטנה לאומן כדי להיטען באנרגיות לקראת כינוס פתיחת המערכה שבו ישתתפו נציגי כל החסידויות - בהובלת נציג חסידות באיאן (חתיכת אמירה לכשעצמה, כשלוקחים בחשבון את תמיכת חסידות באיאן בנציג דגל התורה, בבחירות האחרונות לעירייה).
לבני התכוונה להפציר ולשכנע, ואולי גם לנהל סחר-מכר של תן וקח (תן תמיכה של ש"ס בפילוג קדימה, וקבל התנגדות להתפלגות אמסלם מש"ס) ולכן הופתעה מההיענות המהירה: "תודה גם על ההסכמה וגם על הפרגון", היא אמרה לישי בלבביות, שנמסכה בקולה באיחור של יותר מארבע שנים
האטרקציה היחידה בכנס האגודאי המשמים, הייתה הושבתם, זה לצד זה, של יענק'ל ליצמן ומאיר פרוש. מעבר לזה, ולעוד כמה נאומים לפרוטוקול של ליצמן שהזהיר מפני קיצוץ דרסטי בתקציבי הישיבות ושל מוזס שביכה על ההתנכלויות החדשות למוסדות החינוך, לא היו חדשות מסעירות.
היחיד שהעז ללכת קצת מעבר, ולמתוח ביקורת לא שגרתית, היה יו"ר אגו"י הרב יוס'ל קופרברג שהלם בנתניהו והטיח בו את כל מה שחברי הכנסת, הטומנים את ראשם בחול – יראים לומר, מחשש פן יבולע להם בלשכת רה"מ: "לכולם נתניהו הודה אחרי מבצע עמוד ענן, רק את שתי המילים: בעזרת ה', ביבי לא הזכיר. זה לא קורה בשום מקום בעולם, רק אצל השמאל האתיאיסטי. זה אותו נתניהו שביחד עם לפיד בישל לנו את ה'פן ירבה' בממשלת שרון".
מהפה של ר' יוס'ל, לאוזני השרים וחברי הכנסת החרדים בש"ס וביהדות התורה - שתי הרשימות האחרונות בכנסת, שחברי-הכנסת שלהם מביעים נאמנות מוחלטת לראש-הממשלה.
פעמיים כי טוב
דומה שמעולם לא עסקו רבים ונכבדים כל כך, בעניין כה שולי – זהות המועמד במשבצת הכי פחות ריאלית של דגל התורה. כל הרחש בחש הזה קורה, בשעה שנושאים הרי גורל עומדים על הפרק, ובראשם, סוגיית ההתייצבות של בני הישיבות בלשכות גיוס, שנדונה במלוא כובד הראש בישיבת מועצת גדולי התורה.
יענק'ל ליצמן, שוחח השבוע עם איווט ליברמן שגילה את אוזנו, כי בסקרים של הליכוד ביתנו, יהדות התורה מתמקמת בעקביות על כשישה וחצי מנדטים. סקרים לחוד ומציאות לחוד. ליצמן מספר זאת בהנאה, אבל גם הוא עצמו לא מאמין שיש דברים בגו. על רקע הצלילים הצורמים שנשמעים מכיוון שכונת שערי חסד בירושלים, ניתן לומר, כי ליצמן יפצח בריקוד חסידי, אם יהדות התורה תכניס את המנדט השישי (או אז, ליצמן יקבל 'מפטיר' ממחויבותו לרוטציה מול הנציג הבעלזאי ברשימה).
צחוק הגורל, ויעקב אשר, האיש הכי מעשי בשכונה, הוצב במשבצת הכי וירטואלית שאפשר למצוא בסביבה. אז אומנם אין הרבה סיכוי שנראה את יעקב אשר נשבע אמונים בכנסת ישראל, אבל לעצם הצבתו במקום השלישי, יש משמעות לא מבוטלת, כלפי פנים וכלפי חוץ. שלישי, שהוא פעמיים כי טוב.
כלפי פנים – אשר אינו נמנה על עוני האמן. מדובר באיש שיש לו אמירה עצמאית כמעט בכל נושא, והראשון שיגלה זאת יהיה ח"כ משה גפני. כלפי חוץ – אשר הוא היחיד משלישיית דגל התורה, שיכול לפנות לקהלים החשים דחויים, כמו החרדים העובדים, כך שאפשר לסכם ולומר כי הצבתו ברשימת דגל התורה, היא אמירה שמכוונת לא רק לעסקונה באזור חיוג 02, אלא גם לנציגים באזור חיוג 03.
הצגת כל התגובות