השומר שלא זכה לקבר ישראל

ועלוועל קרפמן (צילום: באדיבות "בקהילה")

עשרת ימי תשובה תשס"ג היו עבורי ימי תשובה מאהבה. השיבה למקומות שבהם הילכו אבותיי על אדמת פולין החרבה, הדוויה והשוממה מבלי בניה הייתה יותר מכואבת. מכוות אש צורבת בכפות הרגליים. ביקרתי בלובלין, בליז'ענסק, בפרשיסחא, בוורשא ובגור.

בגורא קלוואריא ספגתי את המכה של חיי. סטירה ישירה בלחיים. הבית שהיה מלא מפה לפה במשך כארבעים שנה נותר שומם ובודד. כל כך שומם. עד עצם היום הזה. לפתע הרגשתי את השואה במלוא עוצמתה. לא עוד מוות טבעי, לא עוד המשך הדורות. אבחת סכין חדה ניתקה אותי מסבא שלי, את גופי מבנדין ואת נשמתי מראדומסק. אכזריות בלתי נתפסת: להותיר עם שלם יתום מעברו הזוהר והמפואר. פליטים בבגדי אסיר מרופטים מתחננים להיכנס לארץ המובטחת בשעה שסבא שלהם, חרשתן נודע בלודז', יכול היה לרכוש חצי מדינה.

מול בית המדרש הגדול שברחוב פיערסקה 10, שבחג השבועות תרצ"ט עוד היה מלא ושוקק חיים, רקדו בחורים "ובאו כולם". אנשים גמעו מרחקים כדי לראות את הרבי, ראש גולת אריאל, מרן ה'אמרי אמת' זי"ע. הכול היה חי ומפכה. שלושה חודשים מאוחר יותר, בראש השנה ת"ש, כבר לא הייתה נפש חיה בבניין הגדול הזה. כבר לא נערכו בו תפילות. הרבי כבר היה בדירת המסתור בוורשא. יוסל'ה חנצ'ינר, החזן האגדי, כבר היה סגור בגטו. את תפילתו בוודאי החניק בשטיבל קטן ומאולתר. ימים נוראים כפשוטם.

את הרגשת עלה הכורת על יהדות פולין חשתי במלוא הכאב כשפגשתי בו. הוא היה יליד גור ונותר בה גם לאחר המלחמה, משמש כשומר בית החיים. שוחחנו על העבר המפואר, והוא, בעיניים חילוניות, ראה וזכר. ראה ורגש. "אתה מכיר את מאיר (הגה"ח רבי מאיר מאנדל ז"ל, מפארי עדת חסידי גור, שפעל רבות לשימור ושיקום החיים היהודים בפולין, אד"ג)? מסור לו שאני געטרייא שומר (שומר נאמן, אד"ג)", ביקש ממני ועלוועל קרפמן, מעדכן אותי בטיפוח בית העלמין.

היה חשוב לו להראות לי - וכנראה לכל מבקר - את הקבר שבצדי אוהל האדמו"רים. קבר עם סמל מגן דוד. הקבר הפרטי היחיד שניצב בגאון בשדה החרוש. "זהו קברם של הוריי", הסביר בגאווה בלתי מוסתרת. "לאחר המלחמה הלכתי לאושוויץ, נטלתי מעט אפר מהקרמטוריום וקברתי כאן, למרגלות בית החיים, שיהיה לי לזיכרון".

ואז, כשהוא מוחה אגל דמעה - אולי מעושה - מעיניו, הוסיף היהודי המתבולל שנשא בת אל נכר ל"ע: "גם אני אקבר כאן. ליד הרבי".

השבוע הוא נאסף אל עמו. ערלי המקום ליווהו למקומו האחרון. לא היה מי שיקרא קדיש אחריו וגם לא מי שיענה אמן. משפחתו בחרה לקבור אותו בבית הקברות הקתולי בעיר. שוב עלה הכורת.

• • •

ומהתבוללות בחו"ל לפרצה בישראל.

השבוע ניצתה הלהב"ה. מחמוד ומורל נכנסו לחופה מוסלמית, ויהודים נעמדו למחות ולזעוק. התקשורת, כדרכה, סילפה את המציאות והאירה אותה באור פוליטי. מאבק בין ימין קיצוני לשמאל. חבל.

יפי נפש קמו גם מתוככי הציבור החרדי וביקשו לשבת בשקט ולא למחות. התורה דווקא חושבת אחרת: "קנאים פוגעים בו". פינחס זכה למה שלא זכה איש מעולם: "הנני נותן לו את בריתי שלום".

אולי המראה של בנצי גופשטיין והשק המונח על כתפיו הגרומות גרמו לדברים לצאת מכלל שליטה ולהפוך לעוד גימיק רדיקלי.

אבל יש עילה נוספת: קנאות אמיתית לא נזכרת לפעול ביום החתונה, כשהמעשה בשלב האל חזור, אלא חמש שנים קודם ברחובות יפו. איפה היינו אז?

הטור המלא מתפרסם בעיתון "בקהילה"