לפעמים, מילה אחת נכונה, במקום הנכון, יכולה להכריע חיים שלמים.
אנחנו חיים בעולם מסוכן.
הוא מסוכן עוד יותר לנער צעיר שנמצא במשבר ואין לו מושג לאן לתעל את רגשותיו.
ברגע של חיפזון, מסוגלים אותם יצורים שעד לפני רגע היו ילדים, להתפרק לגמרי, זה מתחיל בקטן, אבל אף פעם אין לך מושג אם זה לא ייגמר בפשיעה שיכולה להרוס לא רק את החיים שלו, אלא גם את שלך.
בדיוק לפינה הזו, נכנסתי. לתפוס את אחים שלי כשהם עדיין 'נשמות טובות', לגרום להם להתחבר, במקום להתפרק. וכשאתה רואה קבוצת נערים מתוקה שחבריה מבחינתם "מתחברים בעבודת השם", וזה מה שתופס אותם ומנתב להם את הדרך למקום אחר לגמרי ממה שיכול היה להיות - אתה לא מסוגל לכלוא את הדמעות.
הכל נשמע טוב ויפה. אבל הבעיה מתחילה בכך שהצורך להפוך את החיים העתידיים שלהם לחלום במקום לסיוט לכולנו, אינו נתון לקטגוריה כלשהי. לא במשרד החינוך, גם לא בעיריית ירושלים.
יש משרדים שעוסקים רק באלו המצויים במוסד חינוכי לצעירים, ויש משרדים שעסוקים בטיפול באלו שחצו את הקווים ונזקקים לאזיקים.
השביל שבין אלו לאלו, הוא אפל. הוא אפל לא כמטאפורה אלא כמציאות. אף זרקור של שום גורם רשמי לא פוקח את עיניו.
וזה לא בכוונה. אף אחד לא רוצה לעצום עיניים ולומר "מעניין אותי יותר צמחייה בכיכר".
אין לי ספק שראש העיר, אילו היה רואה מקרוב את הפעילות ומבין את חשיבותה ולו רק למען העיר כמקום שליו לגדול בו, ולא רק כשירות לאזרח, הכל היה אחרת.
לפני מספר חודשים, הצטלמנו בלשכתו של ניר ברקת. הוא קיבל את הנערים בחיוך ועודד את דרכם. אבל אז מגיע רגע שהמצלמות נכבות וכולם הולכים הביתה. והרגע הזה, יותר מכל הרגעים, הוא החיוני ביותר.
ראש העיר, עכשיו זה הרגע הזה.
אני בטוח שאכפת לך (כמו גם ליושבים במשרד החינוך) באמת מגורלם כעת ובעתיד, ברור לי שבעיניך אין שום סיבה שנער ירושלמי, וכל נער בעולם, שנמצא במשבר כלשהו, חייו ייהרסו רק בגלל שלא מצאו קטגוריה לסייע ל"סוג הזה" של הפעילות.
אז בבקשה, בשמם, בשם החיים שלהם שנתונים בכף ידך, תיזכר בדקות הנהדרות הללו בלשכתך.
הם צריכים אותך!
מחכים שתהיה שם בשבילם.
הם בטוחים שלא שכחת אותם, ואתה רק עסוק בלנהל את העיר החשובה ביותר בארץ. הם ככל הנראה גם צודקים.
אז תראה להם שהם חשובים לך. בשבילם. בשבילנו. בשבילך.