בעקבות פניות רבות שקיבלתי על הטור הקודם שפורסם בשבוע שעבר ("בחזרה לקווי 67'?"), אני רוצה להסביר את מה שנכתב קצת יותר לעומק:
כדי להרכיב ממשלה וקואליציה, ראש הממשלה המרכיב אותה צריך מינימום 61 ח"כים. כאשר אנחנו ממשיכים ואומרים שיש אפשרות להקים ממשלה של 67 ח"כים, זה לא בגלל שאי-אפשר להקים ממשלה עם פחות מ-67 ח"כים, כי כאמור גם 61 מספיקים לקואליציה מינימלית, אלא שאם ממשלה מורכבת מ-61 ח"כים בלבד, הנמנים כמובן על כמה וכמה מפלגות, יכולה כל מפלגה מהן החברה בקואליציה להעלות לשמים את הדרישות שלה ("לסחוט") ולהפיל את ממשלה. לכן, כל ראש ממשלה שואף להקים ממשלה שהיא כמה שיותר רחבה, כדי שהוא אך פעם לא יהיה תלוי במפלגה כזו או אחרת שתוכל לאיים עליו בהפלה מיידית של הממשלה.
אחרי הבחירות האחרונות, בא כחלון והודיע שהוא לא יסכים בשום פנים ואופן שתהיה קואליציה צרה של 61 ח"כים, כלומר שליברמן יישאר בחוץ. למה? כי כחלון סבור שכדי להעביר את הרפורמות שהוא רוצה להעביר, הוא חייב ממשלה שלא תהיה תלויה באחת השותפות הקואליציוניות, כי אם כן יהיה כך, אזי תמיד אותן שותפות יוכלו לעכב או לתקוע את הרפורמות. זו הסיבה שהוא מתעקש על שני דברים: הראשון, לקבל את כל דרישותיו, והשני, שתהיה קואליציה של 67 ח"כים, או לחילופין קואליציה רחבה עם מפלגת המחנה הציוני.
וכעת בואו ניכנס לגופו של עניין: בסוף השבוע שעבר פורסם שבנט וליברמן נפגשו עם נתניהו ביום שישי. כמה ימים קודם לכן, כל כלי התקשורת שכל הצדדים תדרכו אותם, פמפמו כל העת שיש נתק מוחלט בין בנט וליברמן לנתניהו, מאחר ובנט רוצה את תיק החוץ או הביטחון וליברמן לא מוכן להתפשר. אבל לאחר הפגישה, בצורה מעניינת ביותר, ליברמן ובנט החלו לדבר בצורה שונה לגמרי. שניהם יצאו במפתיע באותה הצהרה בדיוק, שהם לא מוכנים לקבל את הפשרות שנתניהו מוכן לתת לחרדים בנושא הגיוס והגיור. ואני שואל: לפני הפגישה הבעיה שלכם הייתה התיקים, ופתאום אחרי הפגישה הבעיה נהייתה חוקי הגיוס והגיור?
וככל שאפשר להבין את זה, יש תשובה אחת לשאלה הזו: כנראה ששניהם הגיעו לאיזושהי הבנה משותפת. הם הבינו שהמהלך המתוכנן הוא שנתניהו לא יתקפל בפני ליברמן ובנט, כי הוא יודע שאם הם ינסו לעשות שרירים הוא יפנה למחנה הציוני, ויוכל להאשים את ליברמן ובנט שבגלל משחקי תיקים הם אלה שגרמו שתהיה ממשלה רחבה. בכך הוא יוצא מהפלונטר שלו, אחרי שכביכול הבטיח להקים ממשלת ימין. שניהם, בנט וליברמן, הבינו לבסוף יחד שכדי לברוח מכך שנתניהו יוכל להאשים אותם בהקמת ממשלת אחדות בגלל התעקשות שלהם על תיקים אם הם אכן יישארו לבסוף באופוזיציה, הם חייבים כבר מעכשיו להכין לעצמם "אליבי" עם נושא מהותי כביכול מבחינתם שבגללו התעקשו עם נתניהו, והנושא שמצאו הוא חוקי הגיור והגיוס, נושאים שמוציאים את העוקץ מהאיום של נתניהו לפנות בקלות במקום בנט וליברמן למחנה הציוני.
והשאלה שנותרת בסוף היא זו: למה מה שבנט וליברמן מבינים, ומה שגם כחלון מבין, אנחנו לא מבינים? אנחנו הרי יודעים שבלעדינו אין שום ממשלה. ולעומת ליברמן ובנט, אנחנו נמצאים עוד במצב יותר טוב מהם, כי המפלגות החרדיות תהיינה בכל סיטואציה בתוך הממשלה, לעומת ליברמן ובנט שהצהירו שאם תהיה ממשלה רחבה - הם לא ייכנסו יחד עם המחנה הציוני, מה שלנו, כמובן, אין אף בעיה לעשות. להיפך: מאד ייתכן שתהיה עדיפות מסוימת שהמחנה הציוני תהיה בממשלה, כדי שיהיה קונצנזוס על תיקון חוק העוולה הזאת של חוק הגיוס.
וזה מה שלא ברור. הרי יצחק אייזיק הלוי (בוז'י) הרצוג, לא הצהיר בשום מקום שהוא לא יהיה מוכן להתפשר על נושא חוק הגיור וחוק הגיוס, זאת בניגוד לבנט וליברמן שבקדנציה הקודמת הם אלה שעשו את חוקי הגיוס והגיור, ואפילו הוסיפו את הסנקציות הפליליות בחוק, וליברמן עצמו אף הלך לבחירות בגלל שלא היה מוכן להתפשר בחוקי הגיוס והגיור, אז מדוע אנחנו רואים אותם כפרטנרים טבעיים, כמי שאמורים להיות השותפים הטבעיים שלנו? הם הרי עדיין שבים ואומרים מעל כל במה שהם לא יהיו מוכנים להתפשר על החוקים הללו. אז מדוע יש בתוכנו עדיין כאלה שחושבים שממשלה רחבה היא זאת שמוקצית מחמת מיאוס?
הטור פורסם הבוקר ב"כל ישראל" מבית 'קו עיתונות'