ההישגים המדומיינים של הפוליטיקאים החרדים

כותב השורות, דוד רוזנטל (ללא קרדיט)

מסופר על בערל'ה הזקן שהלך עם מקלו לטייל ביער - ותסלחו לי אם שמעתם את הסיפור מיוחס למישהו אחר שאינו בערל'ה - והנה מן הסבך שתחת העצים יוצא מולו זאב גדול וחושף שיניים. בערל'ה שלא קל רגליים היה כדי להימלט או לטפס על עץ, נטל מקלו בידו וכיוון אל הזאב בתנוחה הדומה לצייד המחזיק ברובה. מי יודע, אולי יבין הזאב את המשמעות ויסיג מלתעותיו אחור. עודנו עומד ומכוון באיום, והנה נשמעה ירייה והזאב נפל שדוד ארצה. חזר בערל'ה אל העיירה ושח לכל בהתלהבות על מקלו הפלאי שירה והצילו. "שוטה שבעולם", העמידו אותו בני העיירה על מקומו, "לא המקל ירה, אלא שומר היער פשוט ירה בזאב ממרחק, ואתה לא הבחנת. מקלך לא פלאי הוא, מוחך פשוט לא חריף דיו".

משל זה נכון למתרחש היום בזירה הפוליטית החרדית, בעוד 15 נבחרי ש"ס ויהדות התורה יחדיו עוסקים בזוטות של מע"מ אפס על מוצרי סידקית לתפירת כיפות או אי אלו שקלים לקיצבאות, הדברים המשמעותיים אשר ישפיעו על כולנו נורים בכלל מהרובים של מפלגות אחרות. מה שקורה כעת עם הרפורמות בתחום הנדל"ן או עם הסדר הגז, יש להם משמעות מרחיקת לכת עבור כלל אזרחי ישראל, ובכללם גם המגזר החרדי. נכון לעכשיו, מי שדואג באמת לעתיד אזרחי ישראל אלה לא המפלגת החרדיות, אשר נציגיהם רק מכוונים מקלות על זוטות, ואז חוזרים לעיירה לספר בהתלהבות.

יוקר הדיור משמעותי עבור כל אזרחי ישראל, חרדים כחילונים, ערבים כצ'רקסים, הרבה יותר מאשר קצבאות הילדים. עבור זוג צעיר ממוצע כיום, רכישת דירה קטנה היא חלום בלתי ניתן להשגה. שלא לדבר על משפחה שמספר ילדים מגיעים לפרקם, ואז סוגיית הדיור כואבת כפי הנוסחא הפשוטה הבאה: עלות דירה פלוס עלות חתונה, פלוס עלות נדוניה, וכל זה כפול מספר הילדים. עוד לא נולדה אי פעם קצבת הילדים שיכולה להועיל לכך, אבל רפורמה בתחום הנדל"ן יכולה גם יכולה.

הליך פישוט הביורוקרטיה שמקדם שר האוצר משה כחלון, יש בו בשורה כבדת משקל לכולנו. הביורוקרטיה הישראלית יחד עם ארגוני הירוקים דואגים לעצים על חשבון בני אדם, והביאו כמעט כל אחד מאתנו למשכן את חייו לבנקים בסכומים כואבים היורדים מן החשבון מדי חודש. קצת הפשרת הקרקעות ובניות הדירות מפגר בהרבה אחר מספר הזוגות הצעירים שמתחתנים בשנה. כאשר תקוצץ הביורוקרטיה, ואולי גם ידרסו אי אלו עצים או חרדוני סלעים, כולנו נרגיש את ההקלה בכיס.

גם פעילותו של שר האנרגיה יובל שטייניץ ראויה לציון בכל הקשור לקידום מתווה הגז, כי כל יום שעובר הציבור בישראל משלם עליו מחיר עצום. העמידה האחראית כנגד מקהלת הפופוליסטים, משרתת את הציבור – ובכלל זה הציבור החרדי – פי כמה מכל הנחה פיקטיבית על מוצרי יסוד שנורית ממקל של איזה שלוחא דרבנן.

סוגיית הגז היא מורכבת, וקל מאד להפריח סיסמאות ריקות ולסמא עיני הציבור בשטויות. "הגז של כולנו", "שודדים אותנו", "הציבור נגד הממשלה", נופחים להם פוליטיקאים ממחנה השמאל, כשהם מנצלים את הבורות הציבורית ועושים בה שימוש נגד הציבור.

הגז לא של כולנו, מדינת ישראל מכרה אותו מזמן. המדינה מכרה זיכיונות לחיפוש והפקת גז ונפט בשוק החופשי, והיו חברות שנטלו סיכון עצום ורכשו זיכיונות אלה. מדוע זה היה סיכון עצום? כי מדינת ישראל בעצמה הקימה בשנות השבעים חברה ממשלתית וביצעה למעלה מ-500 קידוחים ברחבי הארץ, ולא מצאה כלום. או אז, אם אין נפט וגז, אז לפחות אפשר להרוויח מדמיונות של אנשים שחושבים שכן יש, ולכן מכרה זיכיונות. אבל, למרבה ההפתעה יום אחד אחת החברות אכן מצאה גז, ובאופן חד צדדי ותוך הפרת חוזה החליטה המדינה לשנות את תנאי הזיכיון ולגבות מס גבוה באופן משמעותי. הפרת חוזה שכזו מהווה עילה משמעותית לחברת נובל אנרג'י לתבוע את מדינת ישראל בהליך בינלאומי, על אחת כמה וכמה אם כעת המדינה תפר חוזה שוב ותטיל מגבלות נוספות.

לכן, המתווה שמוביל שטייניץ גם אם הוא לא מושלם הוא אחראי, הגיוני וראוי שייחתם בהקדם האפשרי. הרי למעלה מ-60% מהכנסות הגז יחזרו לאזרחי ישראל כמס, וכל עיכוב הוא הפסד כספי משמעותי. גם אם תיאורטית ניתן להביא להסדר טוב יותר, עצם ההשתהות עד חתימתו תביא יותר נזק מתועלת.

הליכים אלה של שינוי שוק הנדל"ן והסדרת שוק הגז, ישפיעו הרבה יותר על הכיס של כל אחד מאתנו מאשר איזו הנחה חסרת משמעות על מוצרי יסוד או איזה מאה שקלים לקצבת הילדים. לאור זאת, אין להסיק אלא שהפוליטיקאים החרדים נטפלים לזוטות, ונעדרי כל אמירה ממשית בסוגיות המהותיות. הם מנופפים במקלות, ספק מתוך אמונה תמימה שמקל הקצבאות וההנחות מועיל, ספק מתוך ניסיון להרשים, כאשר הרובה האמתי אשר יביא לרווחה ותועלת לאזרחי ישראל נמצא בכלל במקום אחר.

ואסיים במשל עממי אחר, על אותו כפרי שהתבלבל בספירת שקי התבואה בשעת ביצוע עסקה, והחליט שכנגד כל שק יניחו בצד מטבע נחושת. בסוף הספירה, כנגד כל מטבעות הנחושת יספור לידו הקונה מטבעות זהב. וכך הלכה ערימת מטבעות הנחושת וגבהה, ואיתה גם חמדנותו של הכפרי. ברגע שנזדמנה לו האפשרות, העלים לכיסו מלא החופן מטבעות נחושת, וכך הלך לו מאושר לביתו. וכמו הכפרי, יש פוליטיקאים שמנסים למכור לנו קצבאות נחושת.

נראה שתפקיד התקשורת החרדית האחראית צריך להיות פשוט - להידמות לבני העיירה האחראים, אשר לא רק לעגו לבערל'ה אלא גם הסבירו לו שלמען בטחונו האישי, להבא אל ינסה להרשים זאבים במקלות. ובמקרה דנן, עם מע"מ אפס על נחושת אי אפשר לקנות דירה.