המלחמה היא על בית המקדש השלישי/ הרב פנחס גולדשמידט

(צילום: ועידת רבני אירופה)

לאחר שנות בדידות ארוכות על אי נידח, מגיעה אונייה בכדי לאסוף את רובינזון קרוזו היהודי. הוא מראה לרב החובל את הישגיו החקלאיים, ואת שני בתי הכנסת שבנה. "מדוע צריך איש בודד שני בתי כנסת?" תמה רב החובל. "האחד לתפילה, ובשני – כף רגלי לא תדרוך", הוא משיב.

את רובינזון מחליף היום רובינסון. "קשת רובינסון", אם נדייק. מתחם הסמוך להר הבית ולכותל הצפוני, שישמש מקום תפילה חלופי לזרם הליבראלי. מתחם זה אמור להשקיט שנים ארוכות של אנטגוניזם ועימותים בין הזרם האורתודוכסי - לתנועות הליבראליות יותר, שעיקר פעילותן בארה"ב.

מעט מאוד אנשים ראו את האירוניה ההיסטורית שבמצב. התנועה הרפורמית שללה מעיקרה את האמונה בחזרה עתידית לציון וירושלים, וביטלה כליל את תפילת המוסף הקשורה לקורבנות, מתפילות השבת והחג. גם התנועה הקונסרבטיבית צינזרה קטעי תפילה על הקורבנות העתידיים בבית המקדש, ופתאום נלחמות שתי אלו, על מקום של כבוד ב"אולם ההמתנה" שליד בית מקדשנו.

אחד ההבדלים המשמעותיים ביותר בין בתי הכנסת אורתודוכסיים ושאינם אורתודוכסיים, הוא כיוון התפילה לציון וירושלים – או ליתר דיוק, היעדרו בטמפל הרפורמי. אמנם התעקשות על מקום תפילה ליד מקום בית המקדש דווקא, מסמלת חזרה איטית ליהדות המקורית, אך האירוניה הגדולה היא בכך שחזרה זו מתרחשת רק תודות לתנועה פמיניסטית שמקורה בזרם האורתודוכסי.

ארה"ב מתרחקת מהדת, ישראל מתקרבת לדת

מנהיג מוביל בתנועה הרפורמית וידיד קרוב, הרב אשר הירש, אמר לי פעם כי הדחף שלו לבנות את מרכז היהדות הרפורמית העולמי דווקא בירושלים, נבע מכך שהאמין בכל ליבו כי הריחוק ממנה עלול לגרום לתנועה הרפורמית להתרחק מהיהדות באופן מוחלט, ולהפוך לעוד זרם נוצרי.

אך הקשר שבין ישראל ליהדות ארה"ב, הנשלטת בידי זרמים דתיים ליברליים, רחוק מלהיות ורוד או פשוט. יהדות ארה"ב מאבדת את חבריה לטובת התבוללות וחילוניות. לפי סקר ה"פיו" האחרון, הזרמים הדתיים הליברליים מאבדים אט-אט את חבריהם, כחלק מתהליך כללי שבו האזרח האמריקאי עוזב את הכנסייה לטובת האינטרנט.

בישראל, לעומת זאת, עמדות המפתח - ראשות המשטרה, המוסד והכנסת, כמו גם תפקידים משמעותיים בצבא - מתאיישות על ידי אנשים המזהים את עצמם כאורתודוכסים ושומרי מצוות. ככל שארה"ב הופכת לחילונית יותר, ישראל הופכת לדתית יותר.

ממתי אכפת להם מהכותל?

הזרם האורתודוכסי בארה"ב נבדל מאחיו הליבראליים הגדולים יותר, לא רק בשמירת המסורת והריבוי הטבעי החיובי – כי אם גם במדיניות כלפי ישראל. למעט סאטמר, תומכים האורתודוכסים במדיניות ממשלת ישראל, לעומת הזרמים הליבראליים המתנגדים לקואליציה הימנית-לאומית-דתית של ישראל מזה למעלה משלושים שנה.

ההתנתקות של מנהיגי הזרמים הללו ממדיניות ישראל – בין אם בנושא הגרעין האיראני או הבנייה בהתנחלויות – השפיע רבות על הנוער שלו, שנמשך יותר ויותר לגופים חלופיים של הממסד היהודי בארה"ב – כגון "הקרן החדשה", ארגון הסטודנטים "הלל" וה-J-Street המתנגדים בפומבי למדיניות ממשלת ישראל.

התחלה של מאבק פנים-יהודי

"אגודת ישראל" באמריקה הכריזה כי "ההחלטה של ממשלת ישראל לייחד את "קשת רובינסון" לזרמים הליבראליים, מחללת את קדושת המקום". האם השטח שמחוץ למקדש אכן קדוש? ממתי? אפילו אם מתחם הכותל המערבי קיבל סטטוס מקודש רק על ידי תפילותיהם של מיליוני בני ישראל ששופכים שם את ליבם. ומכל מקום, הגדרת המקום הוא כ"חדר המתנה" למקדש, ולא חלק ממנו. אפילו אם נצא מתוך נקודת ההנחה הלכתית - כרבים מפוסקי דורנו - שהכותל המערבי קיבל סטטוס של קדושת בית כנסת, נשאל ממתי קיבל כל השטח שמחוץ לחומות העזרה והר הבית, קדוּשה יתרה משאר ירושלים?

מכאן שהעניין איננו "חילול הקודש", אלא התחלה של מאבק פנים-יהודי על ההשפעה העתידנית במקדש השלישי. בית המקדש השני היווה מקור לעימותים רבים בין פלגים שונים של היהדות במשך שנים רבות. המשנה אפילו מספרת על כהן גדול מהצדוקים, שנסקל על ידי אתרוגים בחג הסוכות לאחר שחילל את קורבן ניסוך המים, שמהווה חלק מעבודת המקדש לפי מסורת התורה שבעל-פה.

עדיין ארוכה הדרך לבניית בית המקדש השלישי בירושלים. לא רק בשל העובדה כי חלק נכבד ממתחם הר הבית מוחזק בידי מקום תפילה מוסלמי, אלא בשל הנושאים ההלכתיים המורכבים הנוגעים לבניין המקדש השלישי – שאלות שלא היו למעשה מזה אלפי שנים, והיעדר סמכות מקובלת על כלל חלקי העם ותלמידי החכמים. אלה המחסומים העיקריים העומדים בפני בניית הבית השלישי.

המאבק הוא בעצם על בית המקדש

קבוצת האורתודוכסים הקיצונים המנסים לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית על ידי קיום תפילות מאורגנות במקום, לא בדיוק עוזרים להגיע לפתרון. מלבד הבעיות ההלכתיות, גרם הדבר למעשי נקמה של ערביי ירושלים שהביאו הרס וחורבן למשפחות רבות.

בית המקדש השלישי טרם נבנה, אבל העם היהודי כבר התחיל לנהל מאבקים על צורתו ואופיו. חילוקי הדעות סביבו יהיו ודאי שונים מאלה של לפני אלפיים שנה. האם אנחנו מוכנים לטפל בנושאים המונומנטליים הללו, בו בזמן שאנחנו מתקשים למצוא תשובות לשאלות קיומיות קשות העומדות בליבת מדינת היהודים הצעירה? האם העולם היהודי מגובש דיו כדי להתחיל לנהל דו-שיח בעניין, או שמא קיימים נושאים קיומיים חשובים יותר?

אנחנו היהודים אולי צריכים שני בתי כנסת – האחד לתפילה והשני להחרמה - אבל כשמדובר בעם היהודי, יש רק בית המקדש אחד לכולנו.

הדבר מערער את הקשר בין יהדות ארה"ב לישראל. ואם כן השאלה הנשאלת, האם מלחמתם של המנהיגים הרפורמים על מקום ב"חדר המהתנה" של בית המקדש העתידי, באמת נובע מאכפתיות של חברי הקהילה הרפורמית. האם זו סערה בכוס תה, או שמא מדובר בנושא שעלול לקרוע את העם היהודי לשני מחנות?

הרב פנחס גולדשמידט הוא נשיא "ועידת רבני אירופה" ורבה של מוסקבה. הטור פורסם ב-ynet.