מקווה "מי גאולה": האסון שפתח את השפע בכפר נידח בהודו

הרב מוטי וליבי גרומך על רקע המקווה החדש (צילום: בית חב"ד האמפי)

הרב מוטי ורעייתו ליבי גרומך הם שליחי חב"ד באחת מפנינות הטבע היפות בעולם: הכפר האמפי שבהודו. זהו יעד תיירותי מבוקש שאהוב במיוחד על הישראלים שמציפים את הגסט-האוסים במקום.

הבחירה בשליחות הייתה להם טבעית. מוטי (32) הוא בן בכור להורים המשמשים שליחים בעיר בית דגן מזה 33 שנה וכמוהו גם שאר אחיו ואחיותיו שליחים במקומות שונים בארץ ובעולם, בהם באר שבע ודלהי, בירת הודו ואדיס אבבה, בירת אתיופיה. לאחר שנת ה'קבוצה' בישיבת תומכי תמימים המרכזית ב-770, ניו יורק, הוא יצא לסייע לשליחים בדלהי ונשבה. "היה ברור לו שככה הוא רוצה את החיים שלו - בשליחות ודווקא בהודו" מספרת ליבי בראיון לכיכר השבת.

ליבי עצמה גדלה בעיר בת ים ומשפחתה לקחה חלק פעיל בפעילות בית חב"ד המקומי. גם היא ידעה שעתידה בשליחות, אך בשונה מבעלה, היא תכננה לצאת למקום שפועל בסגנון יותר קהילתי, יותר מסודר, יותר אירופאי - כמו קהילת חב"ד במוסקבה, לשם נסעה ככוח עזר לשליחים למשך סמסטר אחד בזמן לימודיה בסמינר "בית רבקה" להוראה. אך מחשבות לחוד והמציאות עוד יותר: "כשהגיעה הצעת השידוך לבעלי, אז זה מבחינתו היה התנאי לחתונה וכך מצאתי את עצמי בהודו ארבעה חודשים אחרי החתונה".

אז למה דווקא האמפי?

לא שיש משהו "אירופאי" בדלהי, אך האמפי הוא כפר קטן ונידח במדינת קרנאטקה שבדרום הודו, מרוחק כמה שעות טובות מעיר מרכזית, מוקף שדות אורז, מפלים ונופים עוצרי נשימה.

"המקום שקט, כפרי, מאוד ראשוני ולא מתקדם" מתארת ליבי, וככל הנראה זה הסיבה שמאות מטיילים פוקדים את המקום. הישראלים גילו את האמפי לפני 12 שנה והזוג גרומך שם "רק" 8 שנים. "בתי חב"ד זה כמו ביצה ותרנגולת" מגדירה ליבי, "אנחנו הגענו כי יש פה ישראלים וישראלים מגיעים בעקבותינו". בחגי תשרי האחרון, עברו בבית חב"ד אלפי מטיילים, רק בסעודת החג הראשון של סוכות השתתפו כ-300 מטיילים.

בית חב"ד שהוא בעצם בית

"הבית חב"ד מתנהל כבית לכל דבר - בגשמיות וברוחניות. מטייל שהגיע להאמפי מניח את התיק, מכין קפה שחור מהארץ או נס, אוכל עוגה, נרגע" היא מתארת. בהמשך, יקבל המטייל מידע מפורט על מקומות לינה ואטרקציות מקומיות ואף יוכל להלוות תרופות, קסדות ומגנים מהגמ"ח שמפעיל הבית חב"ד.

בבוקר יש לימוד תניא ב'חברותות' עם הרב מוטי ושני 'תמימים' חב"דיים שהגיעו לעזור בפעילות, ולאורך היום מתקיימים במקום שיעורי גמרא, לימוד פרשת השבוע ושיחות של הרבי. ליבי מעבירה לנשים המטיילות קורס בזוגיות על פי הקבלה שזוכה להרבה הצלחה, וכל ערב בשעה 7 יש סדנה בתורת הנפש דרך מאמרי חסידות ואחריה ארוחת ערב פתוחה לכולם, ללא תשלום.

הקב"ה לא נשאר חייב

מקווה הטהרה שהכי קרוב לכאן הוא במומבאי, מרחק של 17 שעות נסיעה, ולא קשה לדמיין את הקושי בהיטלטלות החודשית עד לשם בשביל פעולה פעוטה, לכאורה. "אני לא מכירה בית חב"ד בעולם שטובע בכסף" אומרת ליבי, "ומאוד חששנו מהקמת מקווה, אך זה כל הזמן עמד באוויר".

כשהחליטו שהם הולכים על זה, הם תכננו להקים מקווה שעונה על דרישות מינימליות מבחינה גשמית: "להגיע לנביעה מסוימת, לחפור, ליצוק בור בטון, לתחם ביוטה ולהוסיף גג". אבל ליבי בכל זאת רצתה משהו שיהיה קצת יותר מושקע ויקר, למרות הקושי ונטל ההוצאות היומיומי.

"בטחתי שאם נתחיל בזה, הקב"ה לא נשאר חייב והשפע יגיע" אומרת ליבי, "ואז הבת שלי נפטרה".

האסון נחת על משפחת גרומך בפתאומיות. הבת, דבורה לאה גאולה ע"ה, הייתה בת 11 וחצי חודשים, כששבת אחת החלה להעלות חום שסירב לרדת. רופאים מישראל איתם היו בקשר הורו להם לפנות עם הילדה לבית רפואה מקומי - מוסד מלא יתושים, רמת היגיינה נמוכה מאוד והפסקות חשמל תכופות - שם אבחן הרופא שלבתם יש פטרייה בפה והיא סובלת מהתייבשות.

בבדיקה חוזרת שערך הרופא, נאמר להם שמצבה מחמיר ויש לנסוע איתה לבית חולים גדול יותר. הם החליטו לעלות על הטיסה הבאה לישראל שיוצאת ממומבאי רק פעם אחת ביום. אך באותו היום נערכו בחירות בהודו והדרכים היו פקוקות ומלאות שוטרים. הם הגיעו באיחור לשדה התעופה, וליבי, שנלחמה בפקידים כדי להיכנס לטרמינל, הספיקה רק לראות את המטוס ממריא.

בלי לבזבז זמן, הם המשיכו משם לבית חולים לקבלת טיפול מתקדם יותר, אך בהודו, כמו בהודו, יש לקנות באופן נפרד את התרופות, להמתין בתורים ורק אז הרופאים נאותים לטפל - דקות יקרות שהולכות לאיבוד ברגעים קריטיים. הרופאים מישראל אמרו שעוד אפשר להציל את הילדה ושילחצו על הרופא שלא יתרשל בעבודתו ויעשה הכל, אך לאחר כמה ניסיונות קצרים, הרופא ההודי הודיע להם שהוא לא יכול לעשות דבר.

השניים, בהתייעצות עם הרופאים הישראלים ואנשי זק"א, החליטו לבצע בעצמם החייאה בגאולה. למרבה הצער, פעולות ההחייאה לא צלחו, וגאולה נפטרה בבית החולים.

משהו נפתח

"בשבעה החלטנו שלמענה, לזכרה, לעילוי נשמתה, אנחנו הולכים על זה עד הסוף" אומרת ליבי, "משהו נפתח ואין לי ספק שהיא הייתה חלק מזה, באופן רוחני. כל כך לא פשוט לבנות פה משהו ברמה, לא חומרים ולא אנשי מקצוע".

כדי להבין בכלל למה הם נכנסים, הם נעזרו במטיילת בשם קרן שיקר שעוסקת בעיצוב פנים ושרטטה להם תכנית בנייה ראשונית. בהמשך, הם מצאו איש מקצוע לבנייה עצמה ובפיקוח צמוד של הרב מוטי כשהוא מלווה במומחה המקוואות, הרב בועז לרנר ע"ה, נבנה מקווה מהודר בשיטה החב"דית של "בור על גבי בור".

על עיצוב המקום אחראית ליבי והתוצאה מדברת בעד עצמה - חלל נעים ומזמין, מעוצב בטוב טעם שקשה לחשוב שלא מעצבת פנים מוסמכת עומדת מאחוריו.

בהמשך, נפגש הזוג גרומך עם הגביר ר' מאיר גוטניק שתרם להם סכום נכבד לבניית המקווה לעילוי נשמת אמו דבורה בת אברהם ע"ה.

באירוע רב רושם שנערך ביום רביעי האחרון בנוכחות נרחבת של המטיילים הישראלים במקום, נחנך המקווה שנקרא בשם "מקווה דבורה - מי גאולה" על שמה של בתם ע"ה ואמו של ר' מאיר גוטניק.

לאחר קביעת המזוזה וסיור במקווה, התקיימה התוועדות חסידית וסעודת מצווה עשירה בבית חב"ד, "משהו שהאמפי עוד לא חווה" מתארת ליבי, "הלא ייאמן קרה. מדהים. אנחנו עוד לומדים לעכל שהמקווה קיים, שהוא עונה על כל הציפיות שלנו, על כל החלומות. הלוואי וזה יהיה המכה בפטיש לגאולה האמיתית והשלמה".

צפו בתיעוד מחנוכת המקווה: