לרגל צום עשרה בטבת, אמש (ראשון), נשא הגאון רבי יצחק זילברשטיין, רבה של שכונת רמת אלחנן בבני ברק וחבר מועצת גדולי התורה, דרשת חיזוק והתעוררות בהיכל בית הכנסת בשכונה במהלכה התייחס לדרכי החיזוק בעקבות פיגוע הדריסה המחריד בירושלים, בו נרצחו ארבעת החיילים הי"ד.
הגר"י זילברשטיין עורר על כמה נקודות חשובות, כמו שמירת כבודו של בית הכנסת, ואמירת פרשיות הקורבנות לפני התפילה כאשר הוא מאחל כי בזכות אמירת הקורבנות לא יהיו יותר פיגועי טרור.
"כיכר השבת" מביא את עיקרי דבריו:
"אנחנו עומדים ביום שבו החל המצור על ירושלים, מה שהביא אחר כך את החורבן הגדול. והנה, דווקא ביום זה אירע פיגוע נורא בירושלים עיר הקודש, ודמם של יהודים נשפך כמים. יקום השם דמם.
"כאשר למד פעם מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל, בשיעורו הקבוע, את הגמרא בסוף מסכת ראש השנה (דף ל' עמוד א') האומרת 'ציון היא דורש אין לה', קם תלמיד חכם אחד ושאל, 'למה אין לה דרישה? הלא כל היושבים כאן מבקשים שלוש פעמים ביום ותחזינה עינינו בשובך לציון?'.
"כתשובה לשאלתו, שאל אותו מרן הגרי"ש: האם כשאתה אומר ותחזינה, הינך מכוון בכל הלב על החסרון הנורא שיש לנו בהיעדרו של בית המקדש? האם הינך מגלה את רצונך ותשוקתך לבניית בית המקדש? והלה השיב בהבעה האומרת - 'אכן, אינני מכוון די הצורך'. אמר לו הגרי"ש: 'נו, אם כך זה הפשט שאין לה דרישה. הלב לא דורש מספיק...'.
"וזכורני, שבסמוך לדירתנו הקודמת ב'סמטת יבנה', נשרפה בזמנו דירתה של אלמנה, והיה זה מזעזע לראות את האלמנה ההיא יוצאת לרחוב ובוכה, ובוכה ובוכה. כל הציבור שהיה נוכח במעמד הנורא, בכה יחד איתה. ואם היינו בוכים בצורה זו על בית המקדש, אין ספק שהיינו כבר רואים בבניינו.
"אל ביתו של רבי אביגדור מילר זצ"ל, הצדיק המפורסם, הגיע אחד מתלמידיו, כך נאמר בפתק, וסיפר לו בבכי שזה - עתה גילו אצלו את המחלה, ולפני שניגש להתייעץ עם רופאים, הוא בא אל רבו כדי להיוועץ עימו מה לעשות וכיצד לרפא את השבר הגדול שפקד אותו.
"'יש לי לשאול אותך שאלה אחת ויחידה', אמר לו ר' אביגדור. והתלמיד היטה אוזן, מצפה לשמוע מה יגיד לו רבו. 'האם בבית הכנסת בו הינך מתפלל מדברים בקריאת התורה'? - שאל הגה"צ. והאברך לא היסס,והשיב: 'כן. מדברים'. 'אם כן, אין לי תרופה למכתך', הפטיר רבי אביגדור. התלמיד, מזועזע ונסער כולו, שמע את הדברים, והבין את אשר עליו לעשות. הוא העתיק את מקומו לבית מדרש אחר, שם לא מדברים בקריאת התורה. ונרפא. הרופאים היו המומים, ואמרו שאין הם מבינים כיצד אירע הדבר. אבל ר' אביגדור, ידע גם ידע.
"וזה עוד לא הכל. בפתק שהיה תלוי בפתח הישיבה ההיא, נכתב עוד שאברך נוסף שנתקף במחלה ושמע את הדברים, עבר אף הוא להתפלל במקום אחר. וגם הוא נרפא.
"כל זאת לבד מהקטרוג הנורא שיש בכך על האדם המדבר, והמבזה בכך את ספר התורה ואת דברי התורה, וגם את בית המדרש. משל למה הדבר דומה? - לאדם העומד למשפט, והנה השופט קם ומדבר, והנידון אינו מתחשב בכך, ופותח גם הוא את פיו, ומדבר. הלא יש כאן בזיון בית המשפט בצורה קריטית.
"אם היינו זוכים, ובית המקדש היה קיים, היתה יכולה להיות לנו כפרה בתחומים רבים, כמו שמובא במסכת זבחים (דף פ"ח עמוד ב') 'למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף בגדי כהונה מכפרין'. כתונת מכפרת על שפיכות דם... מכנסיים מכפרים על גילוי עריות... מצנפת מכפרת על גסי הרוח (כמו אותו אדם גס-רוח שנכנס לביתו ומתחיל לצעוק על כל מי שנקלע למחיצתו)... אבנט מכפר על הרהור הלב... חושן מכפר על הדינין (דהיינו על כל אלה שעושים דין לעצמם, ולא באים לבית דין)... אפוד מכפר על עבודת כוכבים... מעיל מכפר על לשון הרע... וציץ מכפר על עזות פנים', וכו'.
"אבל גם כאשר אין לנו לא קורבנות, ולא בגדי כהונה, אפשר להשיג כפרה-זוטא על ידי אמירת פרשיות הקורבנות לפני התפילה. על הפסוק 'צו את אהרן ואת בניו לאמר' (ויקרא, ו' ב') מביא החפץ חיים את דברי המדרש הלומד מהמילה 'לאמר', שמשה יאמר לבני ישראל להתעסק גם ב'קריאת' העולה, דהיינו שאע"פ שמקריבין עולה, יהיו עוסקין גם בקריאתה.
"וכהיום, מוסיף הח"ח, שאין לנו אפשרות להקריב הקרבנות בפועל, בודאי שמצוה עלינו להתחזק באמירת הקרבנות ובלימוד הלכותיהם, וייחשב לנו כמעשה-הקרבה.
"הבה נאמץ לעצמנו את 'הרפואות הזולות' הללו, ונחזור לומר את פרשת הקרבנות, שבניגוד לדעה הרווחת בקהל אינם מנהג בעלמא או מילתא דחסידותא גרידא, אלא יש לכך מקור בחז"ל בהרבה מקומות, ובסידורי הקדמונים ז"ל, וכן נפסק להלכה בטור ובשלחן ערוך ונושאי-כליהם בלי פקפוק כלל.
"ובזכות אמירת הקרבנות נזכה גם שישלח השי"ת רפואה שלימה לכל חולי עמך ישראל, ולא יישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ותחזינה עינינו בשובו של השי"ת לציון ברחמים".
הצגת כל התגובות