עשרה קבין של יופי ירדו לעולם. תשעה נטלה ירושלים, ואחד נטל כל העולם כולו. מרחמיה של ירושלים על כל העולם, נטלה ירושלים וחילקה: קב אחד לפריז, קב אחד ללונדון, קב אחד לוונציה... ולעצמה לא הותירה אף קב אחד.
ותחת אותם הקבין, נטלה ירושלים מכל הבא ליד, ושתלה לה בגופה: על חזיתה תקעה מגדל גבוה כמגדלם של אנשי דור הפלגה. ממנו מתחה חוטי מתכת מכוערים, ואת החוטים חיברה לטס מתכת גדול, משולב בזכוכיות מטונפות. קצת קשה היה לירושלים לדחוף את כל זה בין בתי האבן הצפופים של שכונת 'עץ חיים', אבל בסוף היא הצליחה, וכשסיימה עשתה חגיגה גדולה. בדרך הספיקה לריב עם יהושע פולק, שכלל לא השתתף בחגיגה, אבל כן רצה לקבוע איך היא תיראה.
אחר כך הלכה ירושלים וחפרה את כל רחובותיה: חפרה וחפרה וחפרה, ובכל מקום השאירה לכלוך וערימות של חול ואבנים וגדירות מתכת ישנות ופקקים של מכוניות מזיעות ונהגים עצבניים וצעקניים ונוסעי אוטובוסים אומללים.
לא נחה דעתה של ירושלים, עד שבאה לכל קבלני תבל ולכל סוחרי הנדל"ן שבעולם, וחילקה להם את אבריה: ליזם פלוני העניקה את 'מרכז כלל' בטבורה של העיר, והלה בנה עליו מפלצת ענקית, שכמעט ומזכירה בגובהה את אותו הגשר מהחזית, ורק על הכיעור מתחרים ביניהם אותם השניים. מתכנן אלמוני קיבל את הרשות לבנות קומפלקס אימתני למגורי עשירים בצידו של רחוב שטראוס, במורד היורד אל קינג ג'ורג. ואיש-עסקים פלמוני הוציא היתר לבניית שרשרת של היפופוטמים מאבן במקום הנקרא 'הולילנד', המשתקפים מן האופק של קניון מלחה וסביבותיו, ומסתירים את השמים הכחולים.
ועדין לא התקררה ירושלים. שכיית חמדה היתה לה לירושלים, שנבנתה מממונות פרטיים של חסידות בל"ז. כמעט כבית המקדש בשעתו, התנשא הבנין של בל"ז בהודו והדרו, ופיאר את האופק בעיני כל מתבונן כמעט מכל צידי העיר. לא יכלה ירושלים שאת זאת. חשוש חששה שתיאלץ לרוץ על פני תבל, ולקנות בחזרה את אחד מאותם קבין שחילקה לערי העולם כולו. מיהרה וקראה לכמה סוחרים זריזים שנתנו את שלמוניהם, והמרבה בשלמונים קיבל את הזכות לבנות מעל 'רב שפע' מגדל נוסף, שיסתיר את יופיו של בנין בל"ז, ויעמוד לפניו כמו עוג מלך הבשן המניף את ידו הענקית אל על.
ראתה ירושלים כי טוב, והעניקה פרס-ניחומים לאלו שהפסידו בתחרות על בניית 'מגדלי שפע': לאחד חילקה את המגרש שממול, ולאחר את שטחו של מפעל 'תנובה' משמאל. וכולם בונים ובונים. לא למען בניה של ירושלים הם בונים, כי אם למען חסידי בעלזא וגור עתירי הממון המתגוררים מחוץ לארץ הקודש. לעלות אליה אינם עולים, אך לקנות בה דירות יוקרה ולשבת בהן יום אחד בשנה הם קונים גם קונים. ועיני תושביה האמיתיים של העיר היו אולי רואות וכלות, אלא שאינן יכולות כבר לראות דבר, לפי שכל האופק מלא צריחי אבן.
ואפילו עיניו של גוש-דני שכמוני, המגיע לירושלים לעיתים לא-קרובות, זולגות דמעות על חינה שהלך לו.
הצגת כל התגובות