האם ישיבת חברון עמדה לעבור לפתח תקווה?

היכל ישיבת חברון. ארכיון (באדיבות: א.י.ש. ו-י.ח.)

בשבוע שבו נקרא בתורה על קניינה של 'עיר האבות' חברון על ידי אברהם אבינו מתפרסמים מסמכים היסטוריים על קורות ימיה של ישיבת 'חברון-כנסת ישראל' - הישיבה המעטירה שמתברר כי כמעט והגיעה לעיר פתח תקווה.

בסוף השבוע נערך בגן האירועים המפואר 'מייפל' בפתח תקווה אירוע יסוד לבית כנסת של בוגרי ישיבת חברון בהשתתפות ראשי הישיבה, חברי כנסת ונציגי ציבור.

בכניסה לגן האירועים עוצב מיצג היסטורי של ישיבת חברון מתקופותיה המוקדמות מארכיונו הבלתי נדלה של הרב שמעון יוסף מלר שריתק את הקהל.

ישיבת חברון "כנסת-ישראל" (בעבר: ישיבת סלבודקה) היא אחת הישיבות הותיקות, הגדולות והבולטות בציבור החרדי-ליטאי. הישיבה הוקמה בשנת ה'תרל"ז (1877) בסלובודקה, פרבר של קובנה שבליטא על ידי 'הסבא מסלובודקה' - הרב נתן צבי פינקל, שהיה מגדולי תנועת המוסר.

באמצע שנות העשרים של המאה ה-20 החליטו ראשיה להעביר חלק ניכר ממנה לארץ ישראל. לאחר התלבטות בין המושבה פתח תקוה ובין העיר חברון, הוחלט לבחור בחברון, שבה היה חשש קטן יותר שהשפעות מן החוץ יפריעו לתלמידי הישיבה וגם כדי לחזק את הקהילה היהודית במקום שהידלדלה מאד באותם שנים. ואכן, בשנת ה'תרפ"ד (1924) הוקם סניף של הישיבה בחברון שבארץ ישראל המנדטורית עם עשרה תלמידים.

אף ששמה של הישיבה נודע ברבים בדורות האחרונים ע"ש העיר 'חברון', הישיבה זכתה לשכון בעיר רקת תקופה קצרה של 5 שנים בלבד. במאורעות הדמים של שלהי שנת תרפ"ט (1929), נחרבה הישיבה ונהרגו 24 מתלמידיה. בעקבות כך הישיבה עברה הישיבה לעיה"ק ירושלים.

קורות ימיה של הישיבה מאז מאורעות תרפ"ט מוכרים לציבור במשכנה המפורסם בשכונת גאולה בירושלים. משם עברה הישיבה בשנת תשל"ו (1976) לשכונת גבעת מרדכי, שם היא שוכנת עד היום.

אומנם, קודם שהגיע הישיבה למשכנה הקבוע בגאולה בשנת תרצ"ט (1939), עברה הישיבה גילגולים ותקופות קשות בהם התנהלו סדרי הלימוד בביה"כ בשכונת 'אחווה' ותלמידי הישיבה שוכנו בדירות שכורות. מצבה הכלכלי של הישיבה היה בכי רע עקב נטישת הבנין וכל הרכוש בעיר חברון – ראשי הישיבה באותה עת עמדו בפני פרשת דרכים.

מתברר, כי באותה ניהלו ראשי הישבה מו"מ עם פרנסי המושבה פ"ת ולפיו הישיבה היתה אמורה לעבור לאם המושבות ולשכון במבנים שהיו שייכים לישיבת לומז'ה. פרנסי המושבה פ"ת אף התחייבו לסלק את חובותיה של הישיבה ולסייע בהוצאות השוטפות. משלחות נסעו לי-ם והגיעו לפ"ת באותה תקופה ולפי המסמכים שהוצגו השבוע, בחודש אייר תרצ"ב נחתם עקרוני בין הצדדים וזמן המעבר של הישיבה לאם המושבות נקבע ל'זמן חורף' תרצ"ג. לפי ההסכם היו אמורים לבוא לעיר 50 בחורים.

על המסמכים חתמו אז מי שעמדו בראש הישיבה זצ"ל – ה"ה ראש הישיבה הגאון ר' משה מרדכי אפשטיין, מרן המשגיח ר' לייב חסמן וראש הישיבה הגאון ר' יחזקאל סרנא. מצד אנשי פ"ת חתמו המרא דאתרא, הגאון ר' ראובן כ"ץ ועימו נכבדי הציבור - חברי וועד המושבה שכיהנו באותה תקופה, בהם שמות ידועים - ר' שלמה שטמפר (בנו של ר' יהושע שטמפר ממייסדי העיר שהיה ראש ועד המושבה ובהמשך כשהפכה לעיר, היה לראש העיר הראשון של פתח תקווה. י"כ), ר' בן ציון גליס שהיה חבר ועד ומנהל החברא קדישא בפ"ת במשך עשרות שנים, ר' ישראל דוד ברוורמן ועוד. מזכיר האסיפה וכותב המסמכים היה ר' דב ימיני שכיהן כמזכיר המושבה (כיהן גם כיו"ר המועצה הדתית ומנהל החברא קדישא. י"כ).

עד כמה שהדבר נשמע מוזר, לא ידוע מה קרה לתכנית ולהסכם ומדוע הוא לא יצא אל הפועל. גם ראש הישיבה, הגאון רבי דוד כהן (שהוא עצמו נו"נ למשפחת שטמפר ממייסדי העיר. י"כ) הזכיר בדבריו באירוע כי לא ידועה הסיבה מדוע ההסכם לא יצא לפועל, וכלשונו: 'לא אסתעיה מילתיה'.

בספר 'וזרח בחושך אורך' שיצא לאור לפני שנה אודות קורות חייו של הצדיק ואיש ירושלים ר' זרח ראובן ברוורמן זצ"ל הועלתה השערה כי פטירתו של ראש הישבה הגרמ"מ אפשטיין באותה תקופה עיכבה את ביצוע התכנית, אך אין לכך הוכחות והדבר נותר לפלא.