"אסור לדבר בקריאת התורה" - זה השלט שמקדם אותי בכל שבת בבוקר בבית הכנסת השכונתי. וכשנפרץ הסכר, וקולות דיבורים מאיימים לגבור על קולו המדוקדק של הבעל קורא, מעיר הגבאי החביב בקולו: תדברו, אבל תעשו את זה בשקט, הרמז נקלט והשקט חוזר לשרור לצד קולו של בעל הקורא.
כמו בכל שנה, תופעת הדיבורים בקריאת התורה מתגברת בתקופת האביב. אם אתם תוהים למה, ורגע לפני שאתם שוב מאשימים את מזג האוויר, הנה לכם ההסבר ההגיוני: את פרשת בראשית קראנו מיד לאחר חגי תשרי, כשתחושת הנקיות והרוממות אוחזת בנו בכל שעל, תחושה שמטבע הדברים מתקהה ככל שחולפים השבועות והפרשיות. ואם לא די בזה, "בראשית" וגם "שמות" הבא אחריו, אלו ספרים המלאים בסיפורים מעניינים ומרתקים, מבריאת העולם והתיאורים החיים שמספרים על התהליך המופלא, דרך סיפורי האבות והנסיונות, עד לשעבוד כואב שהצמיח גאולה, כשכל אלו ממחישים בחיות את הקורות, בבחינת "כאילו הוא יצא ממצרים וכו'".
כשבאופק נראה ספר ויקרא, מתחילות הפרשות לרדת אל השטח, אל חיי המעשה - מידות המשכן, בגדי הכהן, ובפרשת השבוע שחלף, עבר העיסוק לסוגי הקורבנות, אופן ההקרבה והמרכיבים של כל קרבן. אין ספק, זה פחות מעניין מגלגוליו הרבים של יוסף הצדיק, אבל החלק החשוב בתורה זה החלק בו מורידים את המחשבות והרעיונות לחיי המעשה, לעבודת הכפיים המקודשת.
מכיוון המטבח מהביל ריחו של הטשולנט שיוגש עם סיום התפילה, הריר בגרונם של המתפללים עולה ויורד כקרבן, והמבטים המזרזים כלפי העולה לתורה שעושה את הדרך לבימה בצעדים מתונים מבהירים כי ה"חציו לכם" עתיד להיות מפנק מתמיד, בשל שמחה במעונו של אחד מהמתפללים.
התפילה מסתיימת, והשולחנות נערכים במהירות, קידוש, קרקר, וויסקי והרבה מזל טוב. אני מציע ליושב לצידי זן נדיר של "הערינג" אך הוא מסרב בנימוס. "אני צמחוני", הוא אומר. אני מעלים את הביס האחרון כדי שח"ו לא יהיה לעג לרש ואני שואל אותו חצי בציניות, ועוד חצי בציניות, איך הוא עמד בכל התיאורים של פרשת השבוע? בא, אמרתי, כל הפרשה עסקה בקרביים של בהמות שנשחטו, איך עברת את זה?
"לא עמדתי, ישבתי" הוא ענה, ואני חייכתי. כשבראש אני חושב על המחקר החדש שיוכיח כי יש קשר הדוק בין חוש הומור לצריכת מאכלים מהחי. תבין, הוא אומר, כל הבריאה נועדה לשמש את האדם, שמעלה את החי בדרגה על ידי אכילה נכונה, וכל זה רק אחרי המבול. אבל מה שקורה בתעשייה זה צער בעלי חיים מחריד, ואני לא מבין את נותני הכשרויות שמאפשרים לזוועה הזאת להתרחש באיצטלא של כשרות מהודרת.
לי, בשונה ממנו, היה הרבה מה להספיק, אז הסתפקתי בהנהון מהרהר ומסכים, והבחור החביב שלא כל כך מצא את עצמו על יד השולחן העמוס, פינה את מקומו.
תעשייה אכזרית ואנוכית
הבחור חבש כיפה סרוגה. נכון שאתם לא מופתעים? מתי בפעם האחרונה ראיתם אדם חרדי שהפסיק לאכול בשר ודגים, לא כי הוא לא אוהב, אלא כי המצפון שלו אינו מאפשר לו להתענג על חשבונם של בעלי חיים שעוברים סבל מתמשך עד שעוברת על צווארם הסכין שמביאה קץ להתעללות הקשה? חרדים הם פחות מוסריים? חרדים הם לא יותר רעים, וגם לא יותר אטומים. הם פשוט סומכים.
כשגוף כשרות ידוע ומקובל מעניק את חותמו, הוא בעצם מנטרל את כל הספקות והחששות של הצרכן החרדי, ומאפשר לו קניה בטוחה נטולת קשיים. בשביל זה הוא כצרכן מוכן לשלם יותר כסף, והעיקר שלא להיתקל בחשש טריפות ומאכלות אסורות. ברגע שעולה כלפי הצרכן שאלה מסוימת שנשמעת כטענה, הוא מיד 'יעצום עיניו כמי שלא ראהו' וינפנף בחותמת ההכשר שמשמשת במקרים אלו כעלה תאנה.
בעולם מתוקן, אמורים להיות הבד"צים למינהם מגדלור באפילה ולהוות דוגמא של רגישות ודאגה לסבל האחר, "בשדך לבהמתך, ואכלת ושבעת", אך המצב רחוק מכך, ועדויות ותיעודים קשים לצפייה מגיעים כל תקופה מבתי מטבחיים שונים, עם רמות כשרות שונות.
בעולם מתוקן היינו נמנעים מלאכול בשר ועופות, ולא מסתתרים מאחורי גופי ענק, רק כדי להמשיך וליהנות מאותה תעשייה אכזרית ואנוכית. או, לכל הפחות, היינו 'חזקים' מספיק כדי להודות בחולשה הזאת שלנו.
עשרה דורות מאדם עד נח, עשרה דורות בהם ניזון האדם מהאדמה שהצמיחה לו מזון שהשביע אותו כל צורכו, עשרה דורות בהם כל אשר נשימה באפו היה חי, ולא על חשבון האחר. האידיליה הזו תמה לאחר המבול. אז, בשל החולשה האנושית הותר לנזר הבריאה להשתמש לזון עצמו על ידי אכילת בשר ועוף, אך בתנאי שישמור על הנהגה של נזר הבריאה, דבר שהתעשייה הנוראית איננה מאפשרת.
חברות הכשרות אינן הלכה למשה מסיני, ומותר לנו להפעיל שיקול דעת בוגר ורציני גם מול גופים חזקים שגידרו עצמם בגדרות תיל שמונעות מביקורות לחדור אליהן, וממשיכות בשם הכסף וההלכה לעשות כבשלהן בכל מקום.
נכון, הימנעות, או הרמת קול של בודדים לא תפגע בכיס ההמרה של אותם גופים, אך לפחות תוציא את אותם בודדים מעדר עיוור שלא שת ליבו לכאבם הרב של אותם בעלי חיים, רק כי זה כשר.
הצגת כל התגובות