השיר האחרון / לזכרו של ר' שלמה קרליבך

(צילום: ארכיון)

הסיפור נכתב לרגל יום הסתלקותו ה-24 של ר' שלמה קרליבך זצ"ל
~~~~~
את הסיפור שלי אני שומר כמעט עשרים שנה. לא לגמרי שומר. שיתפתי בו את קרוביי ואת מכריי, אך זו הפעם הראשונה שאני מפקיד את הסיפור בידי אחרים ויודע, שמכאן ואילך הוא ייהפך לנחלת הכלל.

יש בסיפור הזה מימד היסטורי, והוא יגרום לאנשים רבים להבין דברים שהיו מונחים כסימן שאלה בכל הזמן הזה, אם כי איני מוציא מכלל אפשרות שהסיפור יעמיד סימני שאלה חדשים.

היה זה בחודש חשוון תשנ"ה (אוקטובר 1994). שהיתי באותו זמן בניו יורק לצורך עסקים. התאכסנתי במלון אבניו פלאז'ה הוטל, על ה-13 פינת 47, ואת ארוחות הצהריים הייתי משלב עם פגישות עסקים.

***
בתאריך ט"ז בחשון תשנ"ה נפגשתי בשעת הצהריים עם איש עסקים חרדי בשם יוס'ל ו'.

יוס'ל ו' היה ועודנו איש המנהל עסקים מסועפים, ועם זאת, הינו יהודי ירא שמיים המקפיד על קלה כחמורה, ומעבר לזאת, ביקורתי מאד לגבי פרצות הדור.

ישבנו, אכלנו ודנו בענייני עסקים, כשלפתע נכנס למסעדה איש שפניו היו מוכרות לכל יושבי המסעדה.
בעצם, פניו היו מוכרות לכל יהודי דתי ברחבי העולם.

שמו היו ר' שלמה קרליבך. הוא והגיטרה שלו.

ר' שלמה עבר בין השולחנות, בירך כל אחד בנעימות ואף לחץ ידו של כל אחד ואחד מהיושבים. כמה מהם אף פיתחו איתו שיחה קלה, התעניינו בו והתעניין בהם.

לקח לו כעשרים דקות עד שהגיע לשולחן שלנו, שהיה ממוקם באמצע המסעדה.

הוא הושיט לי את ידו, לחצתו אותה בידידות.

ואז הושיט את ידו לעמיתי, ר' יוס'ל, וידו נשארה תלויה באוויר.

"ר' יוס'ל", אמרתי לו, כי סברתי שאינו מבחין.

"מה?" שאל יוס'ל, כביכול אין לו מושג מה אני רוצה ממנו.

"זה ר' שלמה קרליבך", אמרתי לו.

"אני יודע שזה ר' שלמה קרליבך", הגיב.

"אני רוצה ללחוץ את ידך", אמר ר' שלמה.

"יופי שאתה רוצה", אמר ר' יוס'ל והכריז בקול: "אבל אני איני רוצה!"

כמה מזלגות נשמטו מיושבי המסעדה, המלצרים קפאו מלכת.

ר' שלמה נראה נבוך מאוד. "ר' ייד", אמר בקולו הרך, "אני בסך הכל רוצה ללחוץ את ידך, מדוע תסרב לי?"

"משום שאני מתנגד לך ולדרכך, ואיני רוצה להיות בד' אמותיך", צעק יוס'ל.

**

בשלב זה, לא היה איש במסעדה, המלאה עד אפס מקום, שלא קלט איזו דרמה מתחוללת. כולם פסקו מלאכול, המלצרים חדלו מהלגיש, וכולם הביטו בהצגה המוצגת מול עיניהם.

אני עצמי חשתי מבוכה כפי שלא חשתי מימיי. הכרתי את ר' יוס'ל כאיש חרדי וביקורתי, אבל הסיטואציה הזו היתה בלתי אפשרית בעבורי.

"איני מבקש שתסכים, ואני מוכן לשמוע את התנגדותך, אבל ר' ייד, אני רק מבקש ממך ללחוץ את ידי", אמר ר' שלמה והוסיף: "אני לא רק מבקש, אני מתחנן".

היה ברור שאחרי מילים כאלה יוס'ל ייעתר לבקשתו, אבל יוס'ל נשאר איתן בסירובו "איני לוחץ יד לפושעים".

בשלב זה חששתי שיפרוץ כאן ריב נורא, אך ר' שלמה הביט בו בנעימות ואמר: "אתה יודע, רב ייד, בתפילת נעילה כולנו אומרים 'אתה נותן יד לפושעים'. ומה יהיה בשנה הבאה? אולי לא יהיה לך נעים לבקש מהקב"ה לתת לך יד?"

זו הייתה תשובה ניצחת, אך ר' יוס'ל לא נשאר חייב: "אתה מצטט רק חלק מהתפילה", אמר לר' שלמה. "יש המשך לכך: 'ימינך פשוטה לקבל שבים'. הקב"ה מוכן להושיט יד רק למי שמוכן לחזור בתשובה, ולא למי שעומד במריו".

**

בשלב הזה חצי מהאנשים במסעדה עמדו או ישבו סביב השולחן שלנו.

ר' שלמה הקשיב, חשב קצת ואמר: "אז מה יגרום לך ללחוץ את ידי?"

ר' יוס'ל ענה מיניה וביה: "רק אם תחזור בתשובה!!!"

ר' שלמה ירה: "ואם אבטיח שאחזור בתשובה?"

ר' יוס'ל בא במבוכה, אך מהר מאוד התעשת וחזר להתעקשותו: "מה זה יעזור שתבטיח לחזור בתשובה? מי ערב לי שתעמוד בדיבורך?"

ר' שלמה חשב מעט. הוא נראה רציני מאוד. לפתע נטל את נרתיק הגיטרה, שלף אותה והחל לפרוט כדרכו ולדבר אל ר' יוס'ל: "יהודי רוצה שילחצו לו יד, גם אם הוא לא צדיק, גם אם הוא רחוק, וגם אם יש לו הרבה קליפות, עדיין הוא מבקש מהקב"ה שיושיט לו יד". וכאן החל לשיר במנגינה שהמציא באותה הרגע: 'אתה נותן יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים'.

ר' שלמה שב לדבר אל ר' יוס'ל: "כל כך קשה לחזור בתשובה. איך יהודי שחטא יכול לחזור בתשובה שלימה? הפתרון לכך רשום באותה שורה בתפילת נעילה". ור' שלמה שר: "ותלמדנו ה' אלוקינו, להתוודות לפניך על כל עוונותינו. למען נחדל מעשק ידינו".

"רבונו של עולם", אמר ושר ר' שלמה, "כל חיי ירדתי לאשפתות ולבוץ כדי ללקט יהלומים, ללחוץ יד לנשמות טובות שרק ביקשו חום ואהבה, כנות, פשטות ולימוד זכות, ואני מצאתי יהלומים רבים, אבל התלכלכתי מהבוץ, וכעת, אני פוגש יהודי נקי וצדיק שנמצא ברומו של עולם, והוא מוכן ללחוץ לי את היד, אבל הוא רוצה שאני אתנקה. ואני, שהתלכלכתי בשביל ללחוץ יד ליהודים, לא אתנקה בשביל ללחוץ יד ליהודי?...

אני מודיע לך, שכשם שהתלכלכתי, כעת אני מקבל על עצמי לחזור בתשובה שלימה ממש כמו שכתוב בתפילת נעילה: 'ותלמדו... להתוודות על עוונותינו' ".

ור' שלמה החל לומר את הנוסח של הווידוי מילה במילה, כולל 'על חטא', וכל הציבור מצטרף אליו, חלקם בוכים ממש, זו הייתה אוירה של נעילה ממש, ובסופה כבש ר' יוס'ל את ראשו בשתי ידיו ובכה בכי תמרורים, ומיד לאחר שסיים ר' שלמה את הווידוי שלו, קם ר' יוס'ל ממקומו, חיבק את ר' שלמה, ושניהם אחזו זה בזה בחיבוק ארוך ולא נותרה עין אחת יבשה בכל הקהל הגדול שהתאסף סביבנו.

**

ר' שלמה הציץ בשעונו, אמר שהוא מאחר לטיסה והחל לעשות את דרכו לעבר היציאה, לא לפני שלחץ יד לכל הגברים במסעדה, חלקם גם חיבקוהו בחום, והוא הסתלק מבלי שאכל, בודד ומהורהר, הוא והגיטרה שלו.

הסיפור היה יכול להסתיים כאן, ועדיין יהיה אחד הסיפורים המרגשים ששמעת. הבעיה היא שהוא אינו מסתיים כאן.

שלוש שעות לאחר מכן אני מתקשר לר' יוס'ל: "שמעת את החדשות?"

"לא", אומר ר' יוס'ל.

"ר' שלמה קרליבך יצא מהמסעדה, עלה למטוס, ובשעת ההמראה לקה בהתקף לב ונפטר במקום!".

"מה?????" שמעתי את ר' יוס'ל צועק, ויותר לא יסף. הוא פרץ בבכי מר, עמוק ונואש. מעולם לא שמעתי אדם המום כל כך, והאמת, מעולם לא שמעתי צירוף מקרים טראגי כל כך.

דומה שעד היום יוס'ל לא השתחרר מהטראומה הזו, אף שרבנים שעמם שוחח הרגיעו אותו ואמרו לו שהוא היה השליח שזיכה את ר' שלמה לצאת מהעולם נקי וצח כמלאך.

**

ר' שלמה קרליבך נפטר בט"ז בחשוון תשנ"ה, ה 1 באוקטובר 1994, כאמור מהתקף לב, בעיצומה של המראה. על פי עדותו של הרב ישראל מאיר לאו, שהיה באותו הטיסה, השיר האחרון שניגן הרב קרליבך, דקות קודם פטירתו היה: "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו"...

זה יהיה האיש, שורש של נשמה יהודית אבודה ומיוחדת. ר' שלמה קרליבך נפטר חסר פרוטה, כיון שפיזר את כל כספו לצדקה, תלמידיו נאלצו לקבץ תרומות כדי לארגן את מסע הלוויתו. הוא נטמו בהר המנוחות בירושלים, אך שירתו עדיין מהדהדת בלב כל יהודי ויהודי באשר הוא.

(מתוך "אנשים מספרים על עצמם 7" - חיים ולדר)