התפילה שבוקעת את הרקיעים // משה מנס

מוטי (צילום: אלבום משפחתי, באדיבות המשפחה)

לחבר שלי איתמר, יש בן עם שיתוק מוחין. קוראים לו מוטי.

הבן שלי שאל אותי פעם, למה הילד הזה נראה ככה? למה הוא יושב בכיסא גלגלים? הבן שלי גם אמר שהוא מפחיד אותו.

סיפרתי לו, שכשמוטי היה תינוק הייתה לו דלקת בראש וזה פגע לו במוח.

אצל מוטי, חלק מתאי המוח עובדים וחלק לא. מוטי מבין מה קורה, מבין בדיחות, מתקשר בכל דרך שהוא מצליח לתקשר, דרך גבות עיניו, חיוכים, קריצות וגם עם מחשב מיוחד. אבל יש לו בעיה רצינית בחלק ששולט על ההליכה, בהבעה, בדיבור והוא רק יודע לעשות קולות.

לימדתי את הבן שלי, שלפעמים קצת קשה לנו להתרגל למראה של אנשים מיוחדים. כי הם מיוחדים ונראים קצת אחרת. אבל מהרגע שאנחנו מכירים אותם אנחנו מגלים שהם מתוקים מאוד. הם כמעט כמו ילדים רגילים, רק יש להם בעיה בגוף.

כמעט כל שבוע, איתמר לוקח אותו ללבית הכנסת לקבלת שבת. הוא יושב בכיסא הגלגלים ליד הבימה, שם הוא כל כך שמח וצוהל, מרגיש חלק מכולם. אבל לקראת יום כיפור, הם הסתפקו האם להביא אותו לבית כנסת. אבא הוא החזן בבית הכנסת לא יוכל להיות איתו כל הזמן. יום כיפור זה גם תפילה ארוכה יותר, ומה אם יעשה קולות ורעשים? בסוף הם החליטו שכן, ולקחו אותו לתפילה.

אחרי יום כיפור, אמא שלו כתבה כמה מילים בקבוצה של המשפחה. תקראו את מה שהיא אומרת, לי זה עשה צמרמורת:

"מוטי הולך כל ליל שבת לבית כנסת. ברגע שהקהל מתחיל להתפלל תפילת שמונה עשרה של לחש, מוטי מתחיל להשמיע קולות הנשמעים בקהל.

בפעם הראשונה שהוא עשה את הקולות, הייתה איזה שהיא הרגשה לא נוחה. מה זה הקולות האלו? אולי הוא מפריע?

אז שאלנו אותו "מוטי מה הקולות האלו שאתה משמיע, משהו מציק לך? מפריע לך שנהיה שקט?"

הוא סימן עם הראש שלא. הוספנו לשאול אם הוא מתפלל, והוא סימן לנו "כן, אני מתפלל".

אני התרגשתי וכמובן ששמחנו להמשיך לקחת אותו לבית כנסת. זה אולי קצת מוזר, אבל בכל פעם שהתפללנו, ציפינו לשמוע את הקולות האלו, זאת הרי התפילה שלו.

ביום כיפור לקחנו אותו לתפילה. מוטי היה בהתרגשות גדולה. והראה בקול את שמחתו. ברגע שהתחילו להתפלל תפילת שמונה עשרה, תפילת הלחש, מוטי שישב ליד הבימה התחיל להשמיע את תפילותיו בקול רם מאוד. קולו נשמע עד לעזרת הנשים.

בשנייה הראשונה הייתה לי איזה הרגשה לא נוחה, כל הבית כנסת בשקט ורק הוא עושה רעש גדול.

הרגשתי שכולם מסתכלים עלי.

אני בטוחה שחלקם חשבו לעצמם 'מה הם חושבים שמביאים אותו'

עוברות הדקות ופתאום ניגשת אלי אחת המתפללות, היא שואלת אותי בעדינות "תגידי, זה הוא מוטי הבן שלך שמשמיע את הקולות?"

אמרתי לה ש"כן".

"וזה נכון שככה הוא מתפלל? היא הוסיפה לשאול.

עניתי לה ש"כן".

"תדעי לך" – היא אמרה. "השנה הרגשתי שאני מתפללת כמו שלא התפללתי אף שנה. הרגשתי שמוטי עם התפילה הזכה, הטהורה והמיוחדת שלו. מעלה את התפילות של כולנו לשמים בזכותו התפילות של כולם יתקבלו".

התרגשתי. אבל מתברר שהיא לא הייתה היחידה שהרגישה כך.

מתפללת נוספת שישבה לידי אמרה לי: "בטח בטח, שתדעי לך שהקולות של מוטי עושות לי את יום כיפור, זה כמו הילד מהסיפור הידוע. שכשכולם התפללו, הוא שרק במשרוקית וצעק צעקות. והרבי הקדוש גילה לכולם שרק בזכותו נקרעו שערי שמים, איך אפשר להגיד לא לכזאת תפילה זכה?"

אז התפללתי בכוונה וכל עזרת הנשים התפללו ובכו עם תפילתו של מוטי.

ברגע שאיתמר התחיל את הקדיש האחרון של סוף התפילה. מוטי מתחיל לצהול בקולי קולות ולשאוג בשמחה. אולי הוא מזהה שהגיע סוף התפילה והולכים הביתה. אבל אולי הוא יודע ורואה את מה שאנחנו לא יודעים - שזכינו שכל התפילות של כולם התקבלו ברצון".

שבע"ה תהיה זו שנה טובה ומתוקה!